יום שני ט"ו בתשרי תש"פ 14/10/2019
חפש
  • טורקיה על המשט: תקרית בין ידידות

    דיפלומטים טורקיים שהגיעו לוושינגטון הסבירו, כי טורקיה תמשיך לנהל יחסים דיפלומטים קרובים עם ישראל, וכי היא רואה את תקרית המשט כ"תקרית בין ידידות". ההבהרה מגיעה על רקע אזהרתו של אובמה לארדואן

    להמשך...

בראי היום

  • חג הסוכות

    Nati Shohat

    חג הסוכות משופע במצוות רבות, מצוות סוכה מצוות ארבעת המינים ומצוות שמחת החג, מצוות חג זה חביבות ביותר על עם ישראל שמזיל מאונו והונו לקיים את מצוות החג בהידור.

    למאמר המלא...

מקומון

  • מי מתנכל למשרד התברואה?

    שמואל בן ישי - חדשות 24

    גורמים עוינים הציתו אש זדונית שכילתה את משרד אגף התברואה בעיריית ירושלים. המשטרה בודקת את הקשר בין המקרה למקרי האלימות האחרים שנראו בימים האחרונים בירושלים

    לכתבה המלאה...

נסיונות

  • וויתרתם? תקבלו

    לכתבה המלאה...

מקום ואתר

  • הכל אודות ים המוות

    Yechiel

    בימים האחרונים מנפץ מד"א את התובנה, לפיה אי אפשר לטבוע בים המלח, בגלל הציפה שבו. מסתבר שהסיבות לטביעה בו הן אחרות לגמרי, ורק השנה מת בו אדם אחד. יחיאל בראון מספר הכל אודות הקבר הכי נמוך בעולם. מרתק

    לכתבה המלאה...

הצטרף לרשימת תפוצה

נא הכנס מייל תקני
הרשם
הצטרפותכם לרשימת התפוצה – לכבוד היא לנו, בקרוב יחד עם השקתה של מערכת העדכונים והמידע תעודכנו יחד עם עשרות אלפי המצטרפים שנרשמו כבר.
בברכה מערכת 'עולם התורה'

נסיונות

לשם שמים

אמנם לא תקבל 'שישי' ולא יעריכו ויוקירו את מעשיך, אבל ד' ידע. כל רגע ורגע של לימוד עם בחור צעיר ירשם לזכותך בשמים באותיות של זהב, באור של סיפוק ושמחה

עולם החסידות כ"ב באב תשס"ט - 12/08/2009 22:10

חשבתי לכתוב לכם על תהליך שעברתי בתקופה האחרונה, תהליך לא קל שהסב לי סבל רב. תחילתו אי-אז, לפני שנים רבות, וסופו עדיין לא הגיע, אבל מסקנות מסוימות כבר הצלחתי להסיק ואני מרגיש שלא אכפת לי לחלק אותן עם הקוראים, ותקווה שיביאו תועלת כלשהי לאי מי מן הקוראים.
כאשר הייתי בחור בשדוכים, היו האינפורמציות שקבלו עלי כל הורי המבררים חיוביות מאד. גם הרמי"ם וגם הבחורים חברי הרבים, הדגישו את המדות הטובות שלי.


"בחור מתמיד, אוהב ללמוד, בעל לב טוב וחביב מאד על הבחורים" זו היתה חוות הדעת עלי פחות או יותר, ולא שאני ח"ו רוצה להתגאות בה, אלא, אני פשוט יודע, כי באמת בתור בחור הייתי אהוב ואהוד על החברים, וגם בבית הייתי מושיט לעיתים קרובות יד מסייעת, והייתי הנכד התומך בסבא ובסבתא הקשישים. האמת שנכונותי לעזור לא דרשה ממני שום מאמץ או עבודה על המידות. כנראה שזה מוטבע בתכונותי, לא היה אכפת לי לעזור כאשר בקשו ממני. אהבתי  לעשות כל מיני עבודות מזדמנות, והרגשתי סיפוק בעזרה שעזרתי לאחרים ובכך שהקלתי עליהם בדברים שונים שהתקשו בהם.


אכן, נישאתי ב"ה בגיל צעיר, ובהיות בן 20 ב"ה כבר נולד לי בני הבכור. במשך עשר שנות האברכ'ות הראשונות היה הכל כשורה ב"ה, למדתי בכולל של החצר שלנו, ונחשבתי אברך טוב מן השורה.


אבל דעתי לא היתה נוחה כל כך מן ההגדרה הזאת 'אברך טוב מן השורה' לא נחשבתי לאברך מיוחד. התחילה לכרסם בי ההרגשה, שרואים בי אברך רגיל, ואני לא הייתי רגיל לכך. בישיבה נמניתי בלי ספק על חמשת התלמידים הנבחרים של השעור, מטבע הדברים נחשבתי מוביל ובעל השפעה, מן הטובים שבחבורה, אבל בכולל – ההילה הזאת לא היתה קיימת כלל. פשוט ישבתי שם, ולמדתי, ואיש לא חשב, שאני בחור מיוחד במינו.


אולי היה זה מפני שבכולל עימי למד הבן של הרבי שליט"א , ועימו כמה חברים עילויים ובעלי כשרון רב. בזכותם, נחשב הכולל שלנו למקום מיוחד ששמו התפרסם למרחוק, והיה זה אמנם כבוד גדול להתקבל אליו לכתחילה, אבל בדיעבד, התברר לי, שההימצאות ליד המאורות המבריקים האלה, מעמעמת מאד את אורי שלי והופכת אותי לאברך רגיל ופשוט, שאינו מצטיין בכלום.


כך עברו השנים כשאי הנוחות הולכת וגוברת עם חלוף השנים.


מחמת כישורי והרצון הטבעי שלי לבוא בין בני אדם, קיוויתי תמיד שבשלב כלשהו בשנות הכולל הראשונות, אקרא לקבל תפקיד חינוכי כלשהו באחד המוסדות של החצר שלנו. ב"ה, לחסידות שלנו יש גם ת"תים אחדים בעיר, גם ישיבות קטנות וגם ישיבות גדולות, גם מסגרת של מתמידים ועוד פעילויות שונות, ואני רציתי מאוד להמצא בחברת ילדים, נערים או בחורים, ולהשפיע עליהם השפעה טובה.


הרגשתי כי זה הדבר שאותו הייתי רוצה, בתחום זה אני יכול להביא תועלת רבה, אבל לאט לאט הבחנתי, שהזמן חולף ושום דבר לא קורה. איש אינו מבחין בי, איש אינו זקוק לי, ואין שום סיכוי שמישהו יחשוב עלי בקרוב.


מבין אברכי הכולל שלנו, יותר ממחצית כבר עזבו, כשהטובים קבלו 'שטעלע' והאחרים הפחות רציניים עזבו וחפשו לעצמם עבודה.


בן האדמו"ר, שרצה להתמיד בלמוד נשאר בכולל שלנו, ולכן הוסיפו להמשך למקום כל הזמן 'כוכבים' צעירים ומבריקים, מוכשרים ובולטים ממני בהרבה. וגם הם עזבו והתחלפו ואילו אני תקוע על מקומי בלי שנוי.


לצאת סתם כך לעבודה לא רציתי. לפנות ולבקש שיבחרו בי, לא היה מקובל. הקפדתי להשתתף בכל מיני כינוסים של החסידות כדי שירגישו בי הממונים על ההחלטות, אבל נדמה היה כאילו אני עשוי אויר שקוף. הגיעו הדברים לידי כך שאבי בא בדברים בלא ידיעתי עם אחד ממקבלי ההחלטות בכיתת המכינה, כאשר נודע לו שהלה מחפש ר"מ לנערים הצעירים שלפני הישיבה. אבי המליץ בפניו שינסה אותי, אבל כאשר הוא בא אל הכולל שלנו, כדי לבוא עימי בדברים, מצא חן בענייו אברך אחר שהבחין בו, והוא קרא לו למסדרון, הסתודד עמו, הציע לו מה שהציע. תוך שבוע עזב אותו אברך את הכולל, ולי מלאו עשר שנות לימוד במקום, וכשל כח הצפיה.


כאן נכנסות לתמונה אותן מידות תרומיות מפורסמות שלי. כי בעוד שהתהליך הזה של ההמתנה והצפיה, היה פנימי ולא ניכר לעין, הרי שבאופן ניכר, הפכתי פתאום לאדם רגזן וכעוס וממורמר, התנהגותי הלכה והדרדרה, ולא הייתי עוור מכלי להבחין בכך. כאשר משהו לא מצא חן בעיני - בבית כמובן, ברבים אף פעם לא הייתי מרים את קולי, הייתי מאבד את סבלנותי ומתחיל לצעוק. זוגתי התחילה להקפיד שהחלונות יהיו מוגפים כל אימת שאני בבית, מפני שנכלמה מהתנהגותי.


יום אחד אבדתי את השליטה על עצמי וקראתי בקול "אין על מה להצטער בי ככה. אני לא מלאך! אף פעם לא הייתי מלאך! אני גם לא עילוי ולא תלמיד חכם מופלג! אני סתם אברך כלומ'ניק שיודע לצעוק, ברור?!"


אשתי שתקה ובלעה את צערה. אבל לשוא חכתה לשעת כושר לשוחח איתי על כך. נעשיתי מסוגר ועצבני, וכאשר היה לי קצת מצב רוח משופר יותר, לא הסכמתי לשום נסיון של שיחה מעמיקה על עצמי. "אני בסדר" הייתי מפטיר מן השפה ולחוץ.


באותה תקופה נולד בני החמישי ואני עזבתי את הכולל ויצאתי לעבוד.


לחמי היה מפעל של ריפוד, עסק קטן ולא מרשים במיוחד, אבל מכניס די הצורך לפרנסן של שתי משפחות. המנהל שלו עזב באותו זמן והוא פנה אלי והציע לי את המשרה, עם הצעה נדיבה לעשותני שותף ולא שכיר. לא מדובר היה בשום התעשרות, הגעתי בערך למשכורת של כאלף ומאתים דולר לחודש.


במשרה הזו עסקתי עד גיל 35. בעת ההיא מנתה משפחתנו שמונה נפשות והחיים התנהלו כסדר, פחות או יותר. רק צורת ההתנהגות שלי בבית לא היתה בסדר, העצבות שקיננה עמוק בעיני זוגתי לא היתה בסדר, והתחושה הפנימית של אכזבה מהחיים שכרסמה אותי לא היתה בסדר, אבל מי מתעכב כדי לעסוק בענינים אלה של מצב רוח ושמחה?


למי היה זמן לזכור אז את חלומות הילדות שלי? מי זכר את שנות הכולל האחרונות? הייתי כבר 'אחרי כל זה' כך אמרתי לעצמי. הכל היה יכול להמשך כך עוד ועוד בלי שנוי, אלמלא בא אלינו יום אחד, חנוך, נער צעיר, שלמד בשעור א' של ישיבה קטנה, ישיבה שלא היתה שייכת לחסידות שלנו, אלא לחסידות אחרת. חנוך היה בן של בני דודים שניים מצד זוגתי, וקרבת משפחה קלושה זו הפכה עבורו את ביתינו לבית עבורה. כיוון שהישיבה, בה למד היתה ממוקמת סמוך מאד לביתנו. הוא היה נער רגיש במיוחד והגיע מחוץ לעיר אל הפנימיה. זו, שהיו לה כללים ברורים באשר לשבתות חופשה. בימי שישי ובסתם כך בימות החול בשעות הערב, מותר היה לנערים שיש להם קרובי משפחה או הורים בעיר, ללכת שמה, וחנוך היה מגיע אלינו.


הבטתי בו. הוא היה גדול יותר מבני בחמש שנים. זמן  לא רב, אמרתי לעצמי, חמש שנים תחלופנה כחטף, ובני שלי יכנס גם הוא למסגרת תורנית כמוהו. אמרתי לעצמי, שזו הסיבה שאני מתעניין כל כך בחנוך, ובמערכת הלמודים שלו, הרי עלי לדעת מה צפוי, בערך, לבני שלי.


התעניינתי בחומר הלמודים שלהם בישיבה, בצורת הלימוד, בתחושת הנערים הצעירים שבאו מביתם אל הישיבה הקטנה. לפתע הם נתונים בתוך מסגרת הלימוד הקבועה, התובענית למדי. חנוך ספר לי מעט על קשייו. בעיקר התקשה להבין את שיטת הלימוד של מגיד השעור של הבוקר.


"הבה נראה אם אוכל לעזור לך" אמרתי לחנוך. פתחנו את הגמרא ואת השעה הבאה אינני זוכר כלל. הרמנו את ראשנו מעל לגמרות אחרי הזמן הזה, ושנינו חשנו כאילו שבנו מעולם אחר. "כמה טוב אתה מסביר" קרא חנוך מוקסם "את הגמרא הזאת שהסברת לי אזכור לתמיד. אני בטוח"


מאז הפך הענין, פחות או יותר, לקבוע. חנוך היה מגיע אלינו כמעט בכל ערב, וביחד היינו חוזרים על חומר הלמוד שלו מן הבוקר. לאחר שבוע, התקשר חנוך מטלפון צבורי עשר דקות לפני שעת בואו הקבועה, וביקש רשות להביא חבר נוסף שממש לא מצליח להשתלט על החומר. הסכמתי, והם באו אחרי זמן קצר, והתישבו ללמוד בציפיה. הפעם היה הלמוד אפילו מרתק יותר. החבר הקשיב בתחילה בהסוס, ואחר כך הצטרף, ושאל את המוקשה לו. ניסיתי להבין את מהלך מחשבתו, כיצד הוא מבין את מילות הגמרא ומה מקשה עליו להבין את המשמעות הכללית. תמיד הייתי אוהב לעשות זאת, להתחקות אחר מסלול המחשבות המיוחד לכל אחד, ולנסות לדבר אליו לפי ערוץ המחשבה היחודי שלו. לא ידעתי אפילו כיצד אני עושה זאת, רק הרגשתי, בתוכי.


ביני לביני עברו חודשיים. חנוך היה מגיע בקביעות בחודש הראשון ומפעם לפעם הצטרפו אליו חברים אחרים, אחר כך הוא חדל כמעט מלבוא, אבל אותו חבר שבא ראשון -  ואחרים, התמידו לבוא. חנוך לא היה צריך עוד לחזור על החומר, מפני שהיה קולט אותו בבהירות בשיעורי הבוקר ולא התקשה עוד. חבריו היו מעריצים ממש את כח ההסבר שלי, ואני הייתי מחבב מאד את הלמוד איתם, אלא ש...


אלא שאחרי שהלכו הנערים הללו, הייתי מתהפך על משכבי ומתקשה להרדם. הייתי נתקף יסורים מענים של קנאה ורצון להימצא במקום אחר ממקומי. הרגשתי נורא, כמו אדם שידיו מלאות אוצרות לחלקם לעניים רבים, והעניים לא שמים לב אל אוצרותיו ומשאירים אותו לעמוד ולשאת את האוצרות שהולכים ומכבידים עליו יותר ויותר, והם מתנוולים בעניותם... אולי ההסבר הזה קצת קיצוני, אבל כך הרגשתי. יש נערים ובחורים הזקוקים לי, ואני זקוק להם – ויפרקו מעל ליבי את הרצון העצום להעניק להם... אבל אין לי היכן, אין לי כיצד.


אני זוכר שהרגשתי תסכול נורא. אפילו הייתי כועס, הרגשתי כאילו שכחו ממני, חלילה. הרי הקב"ה ברא אותי בכשרונותי אלה, כיצד אין הוא דואג להביאני אל המקום המתאים לי יותר?


הפסקתי לצעוק בשעת ויכוח (תמיד יכול היה אחד מאותם נערים צעירים לעמוד מאחורי הדלת במפתיע...) במקום זאת נעשיתי רגזן ולא מרוצה, ממורמר ומתוסכל. יום אחד, שמעתי את זוגתי אומרת לאמה בטלפון "איני יכולה עוד לשאת זאת" אבל כאשר ראתה כי נכנסתי לחדר, נתקה את הטלפון בזריזות "גם אני לא יכול לשאת זאת " אמרתי בעצבנות.


היא פתחה את פיה להשיב או לשאול אבל באותו רגע נשמעו דפיקות בדלת. שני נערים מן הישיבה באו ללמוד. והפעם נילווה אליהם גם חנוך. "היום שוחחתי עם המשגיח" אמר לי חרש, בלי שיגיעו הדברים לאוזני חבריו, "הוא שאלני על דרך היקלטותי בישיבה, ואני סיפרתי לו עליך".


"סיפרת עלי?" שאלתי בתמיהה, ואחר כך חייכתי במבוכה. "המשגיח שאל אותי פרטים מדויקים, איך למדנו ומה עשית, ונהנה לשמוע שאחרי חודש אחד כבר לא הייתי צריך יותר ללמוד איתך, כי כבר התקדמתי מספיק. סיפרתי לו שהרבה מאוד מן הבחורים העירוניים או אלה שמקבלים רשות מהמדריך לבקר בני משפחה בערב, הולכים אליך במקום לביקורים, כדי ללמוד איתך. הוא התרשם מאד, הרגשתי את זה ממנו. אני חושב שהוא ירצה לדבר איתך. הוא ביקש ממני את השם ואת מספר הטלפון שלך, ונתתי לו".


בטרם ידעתי לומר לעצמי מה תחושתי לגבי החדשות האלה, כבר צלצל המשגיח לביתי עוד באותו ערב, וביקש לבוא לבקרני. הסכמתי, וליבי הלם בחוזקה לקראת המפגש הזה. הוא בא למחרת, תלמיד חכם ידוע, איש מבין ורגיש. ושוחחנו על כל החודשים האחרונים. "ומה" זרק לפתע שאלה מפתיעה "אתה חושב שהדרך הלימודית שלנו בישיבה אינה הולמת את התלמידים?"


"לא" אמרתי את דעתי האמיתית "הלימודים בישיבה חייבים להיות מורכבים ומסובכים יותר מלמודי הת"ת, אין אפשרות להמשיך את למודי החיידר בישיבה, אבל התלמידים – לא כולם מצליחים לעשות את הקפיצה הזו ברמת הלימוד, ואלה המתקשים צריכים עזרה מסוימת. כל הנערים שפגשתי, כולם יכולים להגיע לרמה הנלמדת בשעורים עם עזרה מסוימת, אף אחד מהם לא נחשל ממש, אבל לפחות שלושה מהם, לולי קיבלו עזרה מסוימת היו הופכים לנחשלים, כי כאשר אינם מצליחים לרדת לעומק הדברים שיעור אחר שיעור, והפער גדל, הם מאבדים את הענין בחומר, ואחר כך מתחילים להתבייש בעצמם, מטפחים על עצמם תוית של טיפשים או לא יוצלחים, וזו דרך של הידרדרות מהירה, לגביהם, חלילה".


"אמת ויציב" אמר המשגיח "לא פעם נתקלתי בתהליך הזה, והיינו צריכים למאמצים מיוחדים לעצור את התהליך הזה, רק השנה לא נזקקתי לשום מאמצים, מפני שאתה השקעת מכוחותיך למענינו, שלא על מנת לקבל שכר".


הוא קם ממקומו , והפטיר "עלי לשוחח עם ההנהלה, אבל היה בדעתי להציע אותך בפניהם לתפקיד כל שהו. מה דעתך?" מה דעתי, הסתחררתי, האם חלום חיי שנגוז כבר עומד להתגשם??


המשגיח הבטיח שיתקשר איתי בהקדם, והלך. הלכתי לעבודה למחרת, ובעיני רוחי כבר נפרדתי ממנה. מעניין חשבתי לעצמי, איזו משרה הם עומדים להציע לי. יתכן שירצו בי בתחילה כר"מ לסדר שלישי, ואחר כך אוכל להתקדם לכיוון אחר הצהרים ואולי אף בבוקר... אולי ירצו בי בתחילה לתפקיד "משיב" שאין הוא כל כך מרשים באמת, אבל גם ממנו פתוחה הדרך להתקדמות. גלוי וידוע היה, למשל, שראש הישיבה שלי בישיבה הגדולה, דמות נערצה של ממש, התחיל את דרכו כמשיב בישיבה קטנה.


כך שגיתי בדמיונות במשך שבוע, עד שהגיע סוף סוף הטלפון המיוחל, ואני זומנתי לישיבה, לפגישה עם ההנהלה ועם הצוות החינוכי. חיכיתי לשמוע את ההצעה שיציעו לי וכאשר פנה סוף סוף המשגיח לתאר לי את פרטיה, כמעט נפלתי מן הכסא מרוב תדהמה.


"הסיוע שהושטת לבחורים בחודשים האחרונים היה עצום ויש לו חשיבות שלא תסולא בפז. גם בחורים בשעור ב', ואפילו אחד או שניים משיעור ג', נזקקים עדיין לעזרה כזאת, שקטה ואגבית, שתצליח להעלות אותם מעט עד אל רמת חבריהם. רצינו לבקש ממך שתמשיך בדיוק בפעילות שהתחלת בה בתחילת השנה, אלא שהישיבה תשלם לך משכורת מטעמה, באופן שתוכל גם לפנות לעצמך את אחר הצהריים מעבודה, ולהקדישו מעט למנוחה וכן ללימוד. כך תוכל לסייע לבחורים בכוחות רעננים ובמרץ רב. העובדה שאתה גר בקירבת הישיבה יש בה יתרון עצום. הבחורים יוכלו לחמוק לביתך ולשוב ממנו בטבעיות, בלי לעורר דיבורים ותהיות. אני סבור שממש משמים שלחו לנו את הפתרון הזה, ואין זה סוד, שהרמי"ם ואנוכי מתפללים מזה זמן על איזו יוזמה חדשה, שתושיט סיוע לכמה בחורים מתקשים, שהולכים ומייאשים עצמם מן הלימוד, ר"ל.


ככל שהלך המשגיח ודבר, הרגשתי איך כל מגדלי דמיוני קורסים מול עיני ומתנפצים ברעש. להמשיך לשבת בבית, ללמד בחורים בערב, בסלון, כמו עד היום. להפסיק לעבוד אחר הצהריים, אבל בבוקר, להיות מנהל של איזו מרפדיה... זה מה שיוצא ממני בסופו של דבר! איזה "סוחר" חסר כל תואר והדר, הלומד עם בחורים חלשים בלילה בסלון ואין איש אפילו יודע להעריכו בשל כך...


המשגיח סיים את דבריו וכולם תלו בי עיניים מצפות. מה אני אומר? שאל, ובכן, מה יכולתי לומר? "אחשוב על כך," אמרתי, "קשה לי לתת תשובה כרגע... אני מעדיף שנדבר על כך שוב בעוד יום או יומיים".


המשגיח ליווה אותי אל הדלת, "אני מקווה שתקבל את ההחלטה הנכונה" אמר לי בשקט "זוהי שליחות עצומה. קשה להעריך את גדולת התפקיד הזה, אם תקבל אותו על עצמך, הרי זה כמו להעמיד את האדנים למשכן לבסס את התורה אצל נער צעיר שלא היה מצליח לעשות זאת בכוחות עצמו, אין דבר חשוב מזה יותר".


"אין דבר חשוב יותר" זמזמו המילים סביב אוזני. חשבתי לעצמי אם אין דבר חשוב מזה, שראש הישיבה יפנה לי את מקומו ויעשה את הדבר שאין חשוב ממנו באמת? וכי משרת ר"מ אינה חשובה יותר? האם משרת מגיד שיעור אינה חשובה יותר? ואני אוסיף לשבת באותה מרפדיה חשוכה מדי בוקר, וילדי יציגו אותי בפני חבריהם, אבא שלי הוא מנהל של מפעל לרפוד, ובערב באים אלינו כל מיני בחורים בסלון... באותו לילה לא עצמתי עין. הסתובבתי חסר מנוחה כמעט עד בוא הבוקר.


קמתי וחשבתי עם עצמי, הרגשתי כיצד עיני נפקחות קצת, ומעבר לבלבול וללבטים ולסערת הרגשות המרירה שאיימה להחניק אותי, התחלתי לראות נכוחה, עוד מעט, ועוד מעט כמו תמונה שלמה, הלכה ונתגלתה מול עיני. הייתי מדבר על כך עם הקב"ה ומשיח את כל ליבי בפניו, והמילים שבפי השתנו מעט מעט במקום לומר 'מדוע! מדוע?..." התחלתי פתאום לספר לו את כל קורותי, את ציפיותי הכמוסות, את השינויים שחלו בי בשל תסכולי.


"המצב שלי דומה לאדם שהחל לשבר כלים בחמתו" אמרתי לעצמי בחשכת הליל, "כל כך רציתי לעשות משהו, ולא הזדמן לי. הכלי הראשון שהתחלתי לשבור היה – אני. אני עצמי. הלכתי ואיבדתי ענין בכל המתרחש. הפסקתי לאהוב את הלימוד בכולל, ומן העיסוק במרפדיה סלדתי מלכתחילה. החיים הפכו משעממים בעיני – זוהי תחושה של משבר כלים, הלא כן? הרי שברתי את היכולת שלי להנות ולהתענג, לקיים מצוות בחדווה אמיתית, ולשמוח שאני עושה את תפקידי בעולמי. זה בדיוק הדבר! לא חשתי, שאני ממלא תפקיד בעל משמעות, ונשברתי מזה יותר ויותר. אחר כך נשברו עוד קצת כלים..." כאן נשבר קצת גם קולי ודמעות מילאו את עיני, "נשבר משהו בביתי, בתוך משפחתי בפנים השוחקות שהיה עלי להראות לבני הבית ולא הראיתי..."


ערכתי חשבון נפש נוקב עם עצמי והרגשתי איזה משב של רחמים, כמו קול פנימי שאומר "עדיין לא מאוחר, שלום, עדיין לא מאוחר מדי. תמיד ניתן להתחיל מבראשית. הנה, כעת יש לך הזדמנות חדשה..." "הזדמנות?" רציתי לזעוק "זאת הזדמנות זאת? לשבת בבית וללמוד עם בחורים בסלון?"
"כן" הרגשתי את התשובה באה מתוך השקט. לשבת בבית וללמוד עם בחורים, ולסייע להם סיוע שלא יסולא בפז. למסד את אדני המשכן הפנימי, משכן הקודש, בתוך תוכם של אלה, שאינם מצליחים לעשות זאת בעצמם. עזוב את הכבוד, עזוב את היוקרה, עזוב את השם הפומבי. עשה אתה את מלאכתך, מלאכה מובחרת שד' אלוקיך מצפה ממך לעשותך. כן, אמנם לא תקבל 'שישי' ולא יעריכו ויוקירו את מעשיך, אבל ד' ידע. כל רגע ורגע של לימוד עם בחור צעיר ירשם לזכותך בשמים באותיות של זהב, באור של סיפוק ושמחה. אתה עשה את מלאכתך והאמן בד', שיודע ועד לכל מעשיך..."
למחרת השבתי לישיבה תשובה חיובית. ומאז הריני משמש בתפקידי זה יותר מחצי שנה, ואני מרגיש סיפוק רב. הרבה השקעה מצריכה משרה זו, ומכל הבעיות של משרה זו שב"ה אני מתגבר עליהם, מכשול אחד ועיקרי שלא עלה על דעתי, מפריע לי בעיקר במשרתי. אמנם, בתחילה שמח מגיד השיעור על שנחלץ יהודי כמורה לעזרת בחורי כיתתו ומקדמם בלימודיהם, כי הרי ממילא אין לו פנאי להשקיע בכל בחור טיפול אישי שאני נותן. אבל לאחר תקופה, כאשר השינויים על הבחורים הנמצאים במחיצתי בלטו מכל פינה והדבר היה לשיחת היום בישיבה, ובישיבות הצוות של הישיבה, ולא גמרו להלל את התוצאות של בעל המרפדיה שלומד עם בחורים בביתו בסלון, נעשה לפתע הר"מ של הבחורים שבמחיצתי לאויבי, והחל מזלזל בי מאד.


מכשול זה מקשה עלי יותר מכל, היות שלא רק שעלי להתמודד בעיני עצמי בתפקידי זה שב"ה יש לי סיפוק רב ואני בטוח כבר שאני עושה נחת רוח למעלה. האמת שלא הייתי כותב על מכשול זה, לולא ידיד שיעץ לי כך לאחר שניסיתי כל דרך אפשרית לעבוד בצוותא, היות ורבים קוראים את המדור וכבר נזדמן לו וגם לי כמה וכמה פעמים לשמוע איך אנשים דנים בנכתב כאן. ידידי טוען שבוודאי הדברים ילובנו בין מקורביו של המגיד שיעור לבינו, ובטוח שיתקן את מעשיו ויתגבר ויצא ממערבולת זו שנקלע אליו, כי סוף כל סוף מגיד השעור אינו סתם אברך, אלא אברך חשוב.


יהי רצון שכל אחד ימצא שמחה בעצמו, אמן.

  1. 3. לא רק מרגש אלא גם רגיש ומבין ללב
    מישהו 16/08/2009 20:13
    מעניין מי הסופר שמוצא לאחרונה כל כך הרבה סיפורים נוגעים ללב.
  2. 2. זה סיפור אמיתי ?
    יצחק מנחם 16/08/2009 18:20
    אני שואל ברצינות!
  3. 1. סיפור מרגש
    המגיב מאלעד 14/08/2009 15:58
    מרגש וחודר ללב.