יום חמישי כ"ג בחשון תש"פ 21/11/2019
חפש
  • טורקיה על המשט: תקרית בין ידידות

    דיפלומטים טורקיים שהגיעו לוושינגטון הסבירו, כי טורקיה תמשיך לנהל יחסים דיפלומטים קרובים עם ישראל, וכי היא רואה את תקרית המשט כ"תקרית בין ידידות". ההבהרה מגיעה על רקע אזהרתו של אובמה לארדואן

    להמשך...

בראי היום

  • חג הסוכות

    Nati Shohat

    חג הסוכות משופע במצוות רבות, מצוות סוכה מצוות ארבעת המינים ומצוות שמחת החג, מצוות חג זה חביבות ביותר על עם ישראל שמזיל מאונו והונו לקיים את מצוות החג בהידור.

    למאמר המלא...

מקומון

  • מי מתנכל למשרד התברואה?

    שמואל בן ישי - חדשות 24

    גורמים עוינים הציתו אש זדונית שכילתה את משרד אגף התברואה בעיריית ירושלים. המשטרה בודקת את הקשר בין המקרה למקרי האלימות האחרים שנראו בימים האחרונים בירושלים

    לכתבה המלאה...

נסיונות

  • וויתרתם? תקבלו

    לכתבה המלאה...

מקום ואתר

  • הכל אודות ים המוות

    Yechiel

    בימים האחרונים מנפץ מד"א את התובנה, לפיה אי אפשר לטבוע בים המלח, בגלל הציפה שבו. מסתבר שהסיבות לטביעה בו הן אחרות לגמרי, ורק השנה מת בו אדם אחד. יחיאל בראון מספר הכל אודות הקבר הכי נמוך בעולם. מרתק

    לכתבה המלאה...

הצטרף לרשימת תפוצה

נא הכנס מייל תקני
הרשם
הצטרפותכם לרשימת התפוצה – לכבוד היא לנו, בקרוב יחד עם השקתה של מערכת העדכונים והמידע תעודכנו יחד עם עשרות אלפי המצטרפים שנרשמו כבר.
בברכה מערכת 'עולם התורה'

נסיונות

מלחמת קודש

הוראות אחרונות לשמרטפית, ואנו מפליגים יחד לבית החולים. הרופא לא מבין. "למה הבאת את הגדולה שלך, היכן התינוקת?"

עולם החסידות כ"ב בתמוז תשס"ט - 14/07/2009 15:12

לפני שנתיים התרחשה תאונה קטלנית בכביש מרכזי בארץ, בה התנגשה מכונית פרטית במשאית. התאונה המחרידה הזו, עליה דווח בעיתונות הותירה אותי אלמן המגדל לבדו שלושה יתומים רכים.

תוך כדי השבעה ולאחריה עברתי תקופה קשה של כעס ואבל. לעיתים חשתי שליבי שבור לרסיסים, אך לבסוף הגיעה ההשלמה. התאוששתי והחלטתי להשתקם. בניתי את חיי מחדש במתכונת שונה, בהיותי אב ואם לאפרוחי הפעוטים. אחותי הבכורה גרה סמוך ונראה לביתנו, כך שהייתי רגוע שתמיד יש על מי להסתמך בשעת הדחק - אם ארוחת צהריים נשרפה או שלמישהו עולה החום בפתאומיות.

ככלל, הייתי רגיל בעבודות הבית ולא הייתי זקוק להוראות מיוחדות. מבחינה טכנית הבית תפקד לא רע. היתה עוזרת פעמיים בשבוע, וכן מגהצת ושמרטפית קבועה שטיילה עם הילדים מביתנו לבית דודתם - אחותי. בזמנו, התפרסמה התאונה הטראגית ואנשים רבים הציעו עזרה, אותה קיבלתי בחפץ לב. מה שמעטים - אם בכלל - ידעו, שנותרתי בדד עם תינוקת בת שנה שנמצאת במצב של תת תזונה.

כבר בזמן שרעייתי הייתה בחיים ביקרנו אצל רופאים מומחים שניסו לגלות את הסיבה לאי העלייה במשקל של התינוקת. היא סירבה לאכול, וכאשר הואילה להכניס דבר מה לפיה היתה מקיאה מיד. הלילות היו הזמן היחיד שאכלה באופן סדיר יחסית, בעוד היום כולו עובר עליה בצום. המיקום של התינוקת בעקומת הגדילה הלך וירד בהתמדה. ראינו איך היא נחלשת מול עינינו, כשאין לאל ידינו להושיע.

במהלך חייה הקצרים הספיקה התינוקת לשהות כשישה חודשים בבית החולים, כשאנו לצידה לסירוגין.

לאחר ה"שבעה", קיבלתי אותה חזרה הביתה במצב ירוד ביותר. קיבלתי דיווח שגם בלילות כמעט שלא אכלה, ומשקלה עמד על שלושה קילוגרם ומחצה - כשמדובר בתינוקת בת שנה שנולדה במשקל של שתיים ושמונה מאות גרם. חששתי לפנות לרופא, שמא ימליץ בשנית על אשפוז, כשאין לי אפשרות לשהות עמה. לאחר שניסיתי את כל עצות הסבתא פניתי מתוך חוסר אונים, כשכולי חיוור ורועד לבית החולים. כשראו אותה במיון, נעמד כל הצוות על הרגליים. בתוך כמה דקות גחנו מעליה רופאים בכירים שאפילו לא הביטו לכיווני, אלא רק חיברו אותה לצינורות מכל הכיוונים. עמדתי שם נפחד ובודד, ומבקש מאלוקים שישמור אותה עבורי, כי לא אעמוד באבדן נוסף. "איפה האמא?" שאלו תוך כדי בהלת המכשור. "לא כאן" עניתי ביבושת, חונק את גלי הכאב.

הודיעו שמעבירים אותה למחלקה, ומיד יעדכנו אותי בתוכנית הטיפול. התמקמתי בחדר המוכר, מקווה שנצא מכאן מהר. רופא קשיש ונעים סבר הסביר לי כי הילדה נמצאת על סף סכנת חיים. "כרגע מצבה יציב ואין טעם לאשפזה בטיפול נמרץ, אולם המרחק מכך אינו רב", הזהיר, "תפקוד מיטבי של המוח, הראות והלב מותנה בין היתר בתזונה, והיא סובלת מתת תזונה חמור".

הסברתי לו את הרקע ואת כל הניסיונות הכושלים לגרום לה לאכול. "כרגע היא מוזנת דרך זונדה. קודם נציל אותה, שתעלה במשקל ונראה", פסק הד"ר ועבר לפציינט הבא. את אשר יגורתי בא לי, הרהרתי בעוגמה. באשפוז הקודם, כמעט שילחה הזונדה את ביתי מן העולם. זיהום שהתפתח סביבה גרם לקריסת מערכות מוחלטת, רק ברגע האחרון הצליחו בס"ד לייצב את מצבה. רעייתי ז"ל התנגדה לזונדה בכל תוקף, "היא לעולם לא תלמד לאכול בכוחות עצמה ותישאר תלויה בכך שנים" טענה. לא היה זה חשש שוא או אימה גחמנית. הכרנו ילד שמסיבות שונות עדיין ניזון דרך זונדה, והוא כבר בן חמש שנים. רעייתי גיבשה תוכנית פעולה ואת פרטיה שחה לי אז בדקדקנות. על השיטה שמעה מפרופסור ידוע שם. מדובר בגישה מהפכנית ויחודית שעדיין לא אושרה רשמית, אך יש לה קבלות על הצלחות. לא נשאר לנו הרבה מה להפסיד. עמדנו להתחיל לבצע אותה בהילוך גבוה, עד שבאה התאונה וקטעה את הכל. ועכשיו, שוכבת תינוקת זערורית בתוך מיטה ענקית, פניה חיוורות והיא מחוברת לזונדה. מי היה מאמין.
חלף עבר שבוע של קרטוע בין הבית לבית החולים, בין השקטת ילדים מתגעגעים ודאגה מכרסמת לגורלה של האחת שנותרה לבד במיטת הברזל הגדולה.

מצבה של התינוקת התייצב, בחסדי שמים. ההקאות חדלו, המזון נספג היטב והחל לתת אותותיו בבדיקות הדם. "בקרוב נוכל לחשוב על שחרור" אמר הרופא, "עם זונדה, כמובן" אמר, וליבי פג בקרבי. להשגיח על תינוקת במצב רגיש כזה, כשהיא מתגלגלת מיד ליד, ולהסביר שוב ושוב איך לנהוג בה וממה להיזהר? כיצד אוכל להיות ערב לשלומה במצב כזה, כשבין לבין עלי להתפלל ללמוד לעבוד ולטפל בעוד שניים שזקוקים לי כל כך?  השמחה היתה נראית לי מוקדמת מידי, והאחריות רבה מידי.

שטחתי בפני הרופאים את חששותי, ואלו הסכימו איתי אודות סכנת הזיהום הכרוכה בכך. "ניסוי אחרון" הציע הרופא מוצא כפשרה "יתכן והיא כבר למדה את הלקח, ותשוב בהדרגה למזון רגיל. אם אתה רואה שחלה הידרדרות במצבה - לא יהיה מנוס מלחזור לכאן שנית ולחברה למכשיר שאתה כל כך לא אוהב". שבתי הביתה עם ילדה במשקל חמישה ק"ג, מתהפכת בעליצות מצד לצד. בדריכות חיכיתי לארוחת הערב. השכבתי את הילדים, ויצאתי לקרב.

לסחוט מיץ תפוזים. להמתיק. להוסיף רסק תפוחים. לערבב. ביצעתי הכל בדייקנות זהירה, ממתין בציפיה לשלב בו יש לשאול את פי הנערה. אני מגיש לה בכפית, והיא מסרבת. מנסה לטפטף לתוך פיה, והיא קומצת את שפתיה בעקשנות. אני משדל, והיא מתגלגלת לצד השני. "את חייבת לאכול ולגדול" אני מסביר לה, והיא מגרגרת מולי בהנאה, מתגרה באבא עייף המותש מיום של עמל. ואז אין לי ברירה. אני מחליט שכלו כל הקיצין ואני יוצא למלחמה, מלחמת מצווה על חייה של ביתי. התפללתי שהקורבנות לא יהיו כבדים מידי.

כל אותו הלילה לא בלעה התינוקת דבר. בבוקר העירו אותי הגדולים משנה מלאת סיוטים "אבא, חיה'לה בוכה, היא נראית רעבה". הילדים נשלחים למוסדות הלימודים, ואבא נותר בבית. התינוקת ממררת בבכי של רעב. נוגסת אצבעות בין שיניה. אני משדר נחישות וקור. "חיה'לה, כשתרצי לאכול, פשוט תזחלי לאבא" אבל אותה זה לא מעניין. היא דופקת ברגליה הקטנות על דופן הלול ומעווה את פניה בזעם. אט אט נחלש בכייה, והיא נרדמת באפיסת כוחות. לקראת הצהרים היא מתעוררת.

עשרים וארבע שעות ללא מזון.

אפילו מציצת האצבע שלה חלושה. בקושי נותר בה כוח להותיר את עיניה פקוחות. נוטלת אצבעי מעט נוזל מתוק ומטפטפת לשפתיים החיוורות. חיהל'ה מתנגדת, אך טיפה זערערה חודרת פנימה. עיניה נדלקות פתאום, והיא גומעת בשקיקה כפית אחר כפית. היא נרדמת, והילדים חוזרים הביתה לארוחת הצהריים. הם רצים אל בית הדודה, ואני נותר עם התינוקת. שוב היא לא תאכל דבר, אך אני לא אשבר. בשתים עשרה וחצי היא מתעוררת, מאותתת על רצונה במשהו. הפעם התפריט הוא מחית תפוחי אדמה. חיה'לה מעוותת פיה, יורקת, בועטת משתוללת. היא סופגת לפיתה הגונה מידיו החזקות של אבא ומכניסה בעל כורחה מזון לגופה הזעיר.

למחרת אגב ערבוב והקצפה מתקבלת שיחת טלפון סוערת מהאחות, השותפה הסמויה היחידה לדרמה המתחוללת בימים אלו בביתנו.
"אתה מכה את חיה'לה ומכריח אותה לאכול... הילדים ספרו... איך אתה עושה לה את זה...קצת רחמנות, אברימ'ל... דבורה-לאה לא הייתה נוהגת כך... "

כמו מים רותחים למי שאיבד נשימה ונשמה.... לך תגיד לה שזו התוכנית ששרטטתם בדייקנות לפני התאונה המחרידה...

ואני עונה באיפוק כשליבי שותת דם "מתוך רחמים אני פועל כך, רבקה, רק מתוך רחמים...."

עכשיו, כעבור שבועיים של רעב וארוחות ספורות ביום - ללא הקאות -  הגיע הזמן לעבור למזון מוצק.  חיה'לה מסרבת. היא כבר חזקה יותר, ויש לה כוח להתנגד. היא מעיפה צלחות. מורחת בידיה הדקיקות את הלול כולו בתערובת הבשר. אין מוצא אחר זולת עליית ליגה במאבק. שתי ידיה של הילדה נתפסות בצבת אבהית, כשהיא מסרבת לפתוח את הפה. אני מנסה בכוח, שרק תטעם, אך הניסיון כושל. אני מניח לה. שתרעב. הפעם היא יותר עקשנית ולמודת ניסיון. היא מקיצה באמצע הלילה. ממלמלת משהו מתוך חולשה.

שלושים שעות של צום.

היא פותחת את פיה ברפיון, ומלקקת את קציצת הבשר שבכפית. היא אוכלת חצי, ונרדמת. אני לא מוותר. אחרי חצי שעה של מלחמה בשמורות עיניי אני מעיר אותה משנתה העמוקה. היא אוכלת בלית ברירה את החצי השני.

בערב שלמחרת, אוכלת חיה'לה קציצה שלמה, רק כדי להצטייד בכלי נשק לקראת הסיבוב הבא. הבשר מחזק אותה, והיא נעשית נחושה יותר. היא שותה ללא הפסק, אך מסרבת לאכול. המרוץ היומי וסירובה של הילדה גורמים לשעות הלילה להיות המועדפות למאבקי המזון. אני לא עובד בימים האלו. בקושי מהלך על שתי רגליי.

כעת, שלושה שבועות מתחילת הקרבות אני נעשה קשוח יותר, אך גם מתגמל. חיה'לה מסרבת לטעום מגלידת הפירות שהוכנה עבורה לפי מתכון מיוחד. הפעם נפער פיה בכוח והקרם המתוק מחליק לתוך גרונה. מתוך הבכי והדמעות היא מבחינה פתאום שזה די טעים לה. היא מבקשת עוד. מנת גלידה גדושת פירות הסתיימה, ואיתה שלושים ושתיים שעות רעב.

למחרת היא מתנסה בחביתה רכה, ואני מציין לעצמי שהצום עומד על עשרים שעות בלבד. ביממה שלאחר מכן היא מוכנה להתנסות בירקות מבושלים ובמעט מרק, ולאחר שבוע אני תוהה לגלות את חיה'לה מושכת בשרוכי נעליי ומתחננת למזון. חסדי ה' כי לא תמנו, כי לא כלו רחמיו.

ואז מתקבל בדואר זימון לבית החולים. אני מתארגן בשלווה לנסיעה, ומבטיח לילדים לחזור מאד בקרוב. כשאני עומד ללחוץ על ידית הדלת בדרך החוצה מתקשרת שוב האחות, ומילותיה שטופות דמעות. "מספיק, אבריימ'ל.. הצער העביר אותך על דעתך.. את כל התסכול אתה מנקז על ראשה הקט של חיה'לה... איך אתה עושה לה את זה, לא עדיף זונדה ודי? אתה משחק בחיים שלה... אבריימ'ל, תחשוב שוב... זו לא אכזריות מצידך..." ליבי נצבט, אני לא עונה.

הוראות אחרונות לשמרטפית, ואנו מפליגים יחד לבית החולים. הרופא לא מבין. "למה הבאת את הגדולה שלך, היכן התינוקת?"  "זו היא עצמה. משקל ששה ק"ג ומחצית..." הרופא לא מאמין. הוא מביט בי ובה חליפות, ותוהה באלו מילים יסגור את התיק הרפואי הזה,לנצח.  

אך אני אינני רואהו כלל. נוזל שקוף מסמא את עיניי ואני צוחק ובוכה באושר דמוע השמור לנאבקים למיניהם. מטעם הגן עדן הזה הם לוגמים בכפיות קטנות בכל פעם שהם קוצרים מהפירות. נושמים עמוק, נושאים לבורא עיניים ומבקשים תעצומות לקראת הסיבוב הבא....

  1. 5. וואוו הסיפור הזה מדהים!!!!!
    רמתגנית 02/10/2009 00:45
    בטוחני שהסיפור הזה מחזק ויחזק את כל מי שקורא אותו בנפתולי החיים לכל אחד נסיונו, ואני מברכת אדם זה שיתן ה' לו רק ברכות ושמחות!!!
  2. 4. לך תדע
    צבי 26/08/2009 09:03
    אי אפשר לדעת אבל יכול להיות שהסיפור הזה הוא כמו שהיה אצל האם המרעיבה/המסורה
  3. 3. אני לא מפסיק לבכות מהתרגשות
    יהודי בוכה 19/07/2009 09:30
    אין מילים !!!!
    מרגש מאוד
  4. 2. מרגש עד דמעות
    מגיב סדרתי 16/07/2009 21:26
    הסיפור הזה מרגש עד דמעות.
    זה מזכיר לי מאד את הסיפור על האם מירושלים.
    בכוונה הסיפור הזה עלה עכשיו???
  5. 1. סיפר מצמרר
    דובר אמת 16/07/2009 19:33
    אני מאמין שלא לחינם עלה הכתבה הזאת בדיוק היום, התייחסות יפה לסדר היום.
    יש להפיץ את הסיפור, זה מרגש ומצמרר ומביא תמונה נוספת.