יום שני ט"ו בתשרי תש"פ 14/10/2019
חפש
  • טורקיה על המשט: תקרית בין ידידות

    דיפלומטים טורקיים שהגיעו לוושינגטון הסבירו, כי טורקיה תמשיך לנהל יחסים דיפלומטים קרובים עם ישראל, וכי היא רואה את תקרית המשט כ"תקרית בין ידידות". ההבהרה מגיעה על רקע אזהרתו של אובמה לארדואן

    להמשך...

בראי היום

  • חג הסוכות

    Nati Shohat

    חג הסוכות משופע במצוות רבות, מצוות סוכה מצוות ארבעת המינים ומצוות שמחת החג, מצוות חג זה חביבות ביותר על עם ישראל שמזיל מאונו והונו לקיים את מצוות החג בהידור.

    למאמר המלא...

מקומון

  • מי מתנכל למשרד התברואה?

    שמואל בן ישי - חדשות 24

    גורמים עוינים הציתו אש זדונית שכילתה את משרד אגף התברואה בעיריית ירושלים. המשטרה בודקת את הקשר בין המקרה למקרי האלימות האחרים שנראו בימים האחרונים בירושלים

    לכתבה המלאה...

נסיונות

  • וויתרתם? תקבלו

    לכתבה המלאה...

מקום ואתר

  • הכל אודות ים המוות

    Yechiel

    בימים האחרונים מנפץ מד"א את התובנה, לפיה אי אפשר לטבוע בים המלח, בגלל הציפה שבו. מסתבר שהסיבות לטביעה בו הן אחרות לגמרי, ורק השנה מת בו אדם אחד. יחיאל בראון מספר הכל אודות הקבר הכי נמוך בעולם. מרתק

    לכתבה המלאה...

הצטרף לרשימת תפוצה

נא הכנס מייל תקני
הרשם
הצטרפותכם לרשימת התפוצה – לכבוד היא לנו, בקרוב יחד עם השקתה של מערכת העדכונים והמידע תעודכנו יחד עם עשרות אלפי המצטרפים שנרשמו כבר.
בברכה מערכת 'עולם התורה'

נסיונות

יקר מזולל

הלחץ ההוא שמילא את הגיגיו כשאני התבגרתי, פינה את מקומו להתמודדות בוגרת, שלווה עם כל לבטי החיים.

עולם החסידות א' בתמוז תשס"ט - 23/06/2009 09:00

הייתי בכור במשפחה בת ארבע בנות וארבעה בנים.

אבי היה אברך כולל. גם כשלא צעד לשם בוקר בוקר עם הגמרא והכריכים, נותר אברך כולל. חיינו באותה פשטות דחוקה שמכונה 'אברכיות', בשנות לימודיו ובשנים שבהן עבד בבית מלאכה קטן לצביעת בתי תפילין. יום אחר יום, במשך שמונה שנים, הלך עם שקית הכריכים לקבע את ה'של ראש' ו'של יד', לחדד את הקו הדייקני והמחמיר שבאופיו, ולהתרחק יותר ויותר מכל תחושת סיפוק והנאה, שלא לדבר על חדוות יצירה.

כולנו חשנו בכך. אבא לא אהב את העשייה החדגונית, אשר כלאה את כל עצמותו בחדר קטן עם דיו שחור ומכשירי שיוף. אולם זאת היתה פרנסתו, אלה היו חייו.

כמיהתו אל החופש ואל השינוי פרצה לעיתים, כשעיין בעיתון הבוקר וקרא בו על כל מיני ישובים מתפתחים ופרוייקטים חדשים. "אולי נעבור דירה לחצור הגלילית?" הגה פעם בקול.

אני זוכר איך נתקפתי בהלה. "חצור הגלילית, אבא? מה  - מה יש לנו שם?"

"אויר נקי", אמר האב, "קרוב יותר לטבע, מקום שקט, רחוק, אנשים אחרים..."

אמא נכנסה למטבח ופניתי אליה, מנסה להתגבר על הסערה שאחזה בי: "אמא, שמעת? אבא אומר שאולי נעבור לחצור".

אמא כבשה בדל חיוך ולא התרגשה: "זה בסדר, צבי, לך תחזור על המשניות שלך".

רווח לי כאשר גיליתי בימים הבאים שעם העיתון, קיפל אבא גם את חצור הגלילית והסיח את שניהם מדעתו.

אחר כך באו, בהפרשים של שנים אחדות, נתניה, פרבר דתי בפאתי חדרה וגם פרויקט חדש בדרום עמנואל נשקל בכובד ראש. לביתר של תחילת הבניה אפילו נסענו, אבא ואני, באוטובוס המאסף, להתרשם מהמקום ולנשום את אוירו.

המקום היה באמת יפה, גם בלי השוואה לדירה הקטנה שלנו בגבעת שאול, לא כל שכן איתה, אבל בסופו של דבר נותרנו בעיר,  והזמן חלף.

* * *

חרדתו של אבא מפני ההתחייבויות הכספיות הכרוכות בהשאת הילדים נאמרה במפורש, ליד שולחן ארוחת הערב, פעמים רבות.

הסידור המלא, דרישות המחותנים ועשרות אלפי הדולרים שנעשו לפתע נתבעים עד מאוד היו חדשים באותה תקופה. כשאבא שלי נישא, לא יכולת למצוא את אביו או את חמיו על ספסלי ההמתנה בגמ"חים הגדולים. אנשים נתנו מה שהיה להם, וכשלא היה – נתנו אך מעט שבמעט. נכון, שבסופו של דבר נקנתה עבור הורי דירה קטנטונת בקצה שכונת גאולה, ושוויה הוא שאיפשר להם לרכוש את הדירה הקצת יותר גדולה בגבעת שאול לאחר זמן, אבל מה שהיה בגדר אפשר לאבא שלו, הילך עליו בעצמו אימים.

מניין לו, לאברך כולל שעוסק בצביעת בתים של תפילין, כספים להשיא ילדים?

איך מעלים כזאת על הדעת, שהוא יידרש לשלם עשרות אלפים? סך כל חסכונותיו, מאז נישואיו ועד מלאו לבנו 20, לא הגיע לחמש עשרה אלף דולר. היו הוצאות חריגות, פה ושם, שנגסו בחסכון החודשי הזעיר, ואני הרי איני יחיד לו, על מה כולם מדברים?

מי המציא את המפלצת הזאת, שממתינה לו בפה פעור מעבר לפינת חייו, לבולעו חיים?

לא פעם חש כאילו שתי הדרכים, זו המובילה את ילדיו לחופה וזו המעלה אותו עצמו לגרדום כרוכות זו בזו בעצם.

"ראיתי קריקטורה", סיפר לאמא יום אחד, כשכולנו ישבנו ואכלנו ארוחת ערב, "באחד העיתונים החרדיים פרסמו תמונה מדויקת הממחישה את המצב: זוג צעיר יושבים למעלה, במה שנראה כמו כרכרת נישואין מפוארת, והם עליזים ושמחים, מוקפים מתנות ופרחים. למטה, יש לכרכרה גלגלים של מכבש, והיא דורסת וחונקת את השווער המסכן.

זהו תאור מדויק לאותם צעירים בעלי לב אבן שמוצצים את דמו של האבא ומלשדו הם מקימים להם בית", הלכה רוחו של אבא והתלהטה, "כאילו מצאנו כתוב בתורה, שתורתו של איזה בחורצ'יק שהחלב עוד לא יבש לו על שפתיו, חשובה יותר מתורתו של חמיו".

כולנו שמענו.

כולנו שמענו הכל.

בכל ליבי קיוויתי, שלי זה לא יקרה.

אבל זה כן קרה.

להורים שלי אמר השדכן, שהצד השני 'לא דורשים הרבה', להורים של הכלה השדכן אמר, שההורים שלי יתנו 'כמו שמקובל'. בתמימות שמאפיינת רק שידוך ראשון, נותרו הדברים מעורפלים ולא מדויקים, עד שהוחלט על ווארט, ואז התברר, שבין ה'מקובל' ל'לא הרבה' מפריד פער של שלושים אלף $ לכל אחד מהצדדים. אבא היה מבוהל, גם אני. מצד שני, השידוך כבר עמד בשלבי סיום ואף אחד לא רצה לפוצץ בגלל כסף. העניינים איכשהו חלפו מעלי, למרות שכמובן ידעתי מה מתרחש. ניסיתי להסביר שאני מצידי אסתפק בדירה קטנה, גבוהה ורחוקה. אבל לא את דעתי שאלו. הדברים סוכמו 'בין שני הצדדים', והן היו יקרים להבהיל. בדיוק כמו שאבא פחד.

* * *

לילות התהפכתי על משכבי, ליבי כבד כל כך ומול עיני מרחפת הכרכרה הדורסנית.

"ריבונו של עולם, אתה יודע שהייתי מעדיף לגור במחנה עולים, ואפילו במחנה אוהלים, מאשר לעשוק את אבא שלי", חשבתי כמעט כל לילה, "למה זה קרה לי? מה אני יכול לעשות? איפה הבחירה שלי עכשיו??"

למרות שזוגתי לא הבינה מדוע, החלטתי שאת פרעונה של הלוואת חתנים מיוחדת שקיבלתי, נפרע אנחנו. את חשבון החיסכון שהיה לי מאז בר המצוה נתתי לאבא ערב החתונה - על כך היא לא ידעה דבר שנים רבות. עשיתי מה שיכולתי כדי להקל, אבל עשרות אלפי דולרים נתבעו מאבא, בדיוק כאשר יגור.

האווירה בבית הייתה קפואה וכאובה, וגרמה לזוגתי תחי' לשמור על איפוק זהיר, ולרצות, כמה שיותר מהר, הביתה. גם ליבי שלי היה כבד ושום דבר לא הקל עליו.

"רק אם נמכור אי פעם את הבית שלנו, ונחזיר להורי את כל הכסף שקיבלנו, עד הדולר האחרון, ארגיש משוחרר", התפרצתי פעם, נואש.

זוגתי נדהמה: "צבי?! מה השטויות האלה! ואם יהיה ברשותנו סכום כזה – מה פתאום שנחזיר אותו? האם אין הם הוריך, ואתה בנם? מה רצה אביך, שתחתן את עצמך בעצמך? כל הורה מחתן את ילדיו –  ואם אתה רוצה לדעת, גם אבא שלי נתן הרבה יותר ממה שחשב בתחילה, 30,000 דולר יותר ממה שנתן לשתי אחיותי. אז מה, בגלל זה הוא ייקח מאתנו משהו בחזרה? איזה שטויות!"

"איך את משווה?" שאלתי אותה בליבי אבל בקול לא אמרתי דבר, "אצל אבא שלך, שלושים אלף דולר זה כסף, אולי  הרבה כסף, אבל אצל אבא שלי – סכום כזה הוא כמעט איום על חייו".

"גם לאבא שלי לא היה את הכסף הזה, גם הוא לקח הלוואות", היא אמרה כאילו הבינה מה חשבתי.

"האין של אבא שלך לא דומה לאין של אבא שלי", רציתי להגיד לה, אבל שתקתי. איני יודע אם היא יכולה להבין, והנושא ירד סופית מעל סדר היום.
אבא עמד מעברו האחד של ים החיים, וחמי מעברו האחר. הגישה שלהם הייתה כה שונה – וכה מרוחקת.

"אין השבע מבין את הרעב", סיכמתי לעצמי, "מי שיש לו ביטחון כלכלי, גם אם אין לו כסף כרגע, לא יוכל להבין את חוסר האונים של מי שעומד, כשגבו אל הקיר, ומתגונן מפני העולם הנוגש ממנו את פרוטותיו"...

הבנתי את אבא עד כאב, ומשא לחציו רבץ על ליבי במלוא כובדו.

לאחר זמן למדתי לרחם גם על זוגתי.

פעם אמרה לי בכאב, "חכה עד שתבוא כלה נוספת למשפחה", אמרה, "היא כבר לא תעבור את מה שעברתי אני. אותה יקבלו כמו מלכה, עוד תראה. אותה לא יאשימו, יבינו שאלו החיים, מה שלא הבינו כשאתה התחתנת ראשון"...

היא נשמעה הגיונית. גם אבא, כשדיבר במרירות לא מעטה על ניצול שנובע מפינוק ומהתרגלות ב'כפית של זהב בתוך הפה', נשמע הגיוני. ובתווך, בין שניהם, הלב שלי נקרע.

* * *

עברו שבע עשרה שנים מאז.

שנתיים אחרי נישואיי, ההורים שלי מכרו את דירתם, ועברו לעיר רחוקה וכה נידחת, שרק מלשמוע את שמה נהיה לי שחור. רחוקה כמעט כמו קצרין ונידחת יותר מחצור. הם עשו את זה כי לא היה להם כסף לשלם עבור הדירה שלי ושל אחותי שבאה אחריי. אני לא יודע מה הרגישה אחותי, אף פעם לא דיברנו על זה, אבל הלב שלי נשבר. עם זאת, לא היה שום דבר שיכולתי לעשות. פשוט כלום.

אני גרתי בירושלים, אחותי בבית שמש, וההורים – בסוף העולם. זה באמת נשמע מנצל ונורא כמו הציור ההוא של הכרכרה. וכל אותן שנים חשתי גרוע, מעין תערובת של כאב עם תסכול ומרירות. כאילו הואשמתי, נשפטתי ונענשתי על עברה חמורה, בשעה שבעצם לא היתה לי בחירה. לא היתה לי ברירה! הרי לא אני המצאתי את חוקי המשחק של השידוכים, נכון?

באיזשהו שלב, דהה הכאב והתעמעם. החיים נכנסו למסלול של נסיעות ארוכות ארוכות עד לסבא ולסבתא, חופשות עליזות, שיחות טלפוניות והדחקה. זה עדיין היה הכתם השחור שרובץ על מצפוני, אבל השתדלתי לעקוף אותו. הוא היה עבורי מבוי סתום של אשמה נוראה.

* * *

עברו עשר שנים ושתיים עשרה שנים, חלף זמן נוסף, והיום - היום כבר ברור לכולנו, שהחיים של הוריי, ושל אבא בפרט, השתנו לטובה על ידי המעבר, באופן שאיש לא היה מאמין. הגלות שנכפתה עליהם וייסרה אותי כל כך, התבררה כגאולה אמיתית, מדהימה.

לפני כמה שנים הם רכשו דירה שם, בעיר הרחוקה ההיא, במסגרת מבצע מיוחד של משרד השיכון. הם שילמו על הדירה הגדולה שלהם עם הגינה הפרטית והמחסן, מחיר של חדר אחד בדירה שלי הצפופה והקטנטונת.

סוף סוף יש לאבא שלי שקט, מרחב, נוף ושינוי – כמו שחלם כל חייו. אבל יש עוד משהו, הרבה יותר משמעותי, בשינוי הגדול שעבר על אבא: הוא נהיה רב שם, בעיר ההיא! אמנם לא מפורסם וידוע בכל הארץ, אבל מבוקש ואהוב מאוד מאוד באזור מגוריו.

אבא, שעמד כל יום עשר שעות מאחורי מכונה של 'בתים' ושפשף ושייף והלך והתכופף – נהייה רב!

הוא הגיע לשם כרכז מטעם פרוייקט חברותא של ארגון "דף היומי" (חבר סיפר לו על המשרה), בתחילה לימד כמה צעירים כל ערב. אחר כך השיעור קצת התרחב, ונוסף עוד שיעור בבוקר, אבא גילה שהוא יודע לדבר לליבם של הצעירים הרחוקים מתורה, ושהוא אוהב לעשות זאת, וגם הצעירים מצידם גילו אותו. נוסד שיעור נוסף, כל מוצאי שבת, בלב ליבו של אזור חילוני. צעירים התחילו לשאול שאלות והוא ענה, וביקשו לדעת עוד, והוא הזמין אותם הביתה...

לפתע פתאום התחילה אמא שלי לארח על שולחנה אורחים רבים מדי שבת, ולהיות כתובת לצעירות מהססות. הבית התהפך לגמרי! שניהם עסוקים כל הזמן, נותנים מעצמם עוד ועוד, מלווים בעצה ובתמיכה, מעניקים מנסיונם ומליבם הרחב... וטוב להם, והם מאושרים.

שמונה עשרה זוגות הם כבר חיתנו, חוץ ממני ומחמשת אחיי שהתחתנו בתקופה הזאת.

יש לאבא חובות לא מעטים, אבל בחסדי שמיים הוא פורע אותם כסדר. אינני יודע איך בדיוק הוא מסתדר, אבל הוא הפסיק לפחד מנצלנות של חתנים ויש לו חיוך בדרך כלל על הפנים.

הלחץ ההוא שמילא את הגיגיו כשאני התבגרתי, פינה את מקומו להתמודדות בוגרת, שלווה, עם כל לבטי החיים. אבא גדל. הוא למד דברים רבים, והשתנה.

העיר ההיא, הרחוקה, השיעורים שלו, הצעירים שלו – הם שחוללו בו את השינוי. לפעמים אני מסתכל עליו, משווה אותו למה שהוא היה, ויודע שנולד לי אבא חדש. וזה קרה – מי היה מאמין – באמצעותי.

הרבה פעמים הכדור לא בידינו, אין לנו שליטה על המאורעות, מובילים אותנו משמיים. מה שחשוב זה לזכור, שגם כשהכל נראה מאוד שחור, גם כשהלב נקרע מצער – יש מישהו שמוביל את המהלכים. הוא יודע, גם כשאנחנו לא יודעים, הוא מבין, גם כשאנחנו מאוד מבולבלים, הוא מרחם, גם כשאנחנו כאובים ופגועים. יהיה לנו קל יותר אם נלמד להאמין, שמי שמנווט את מסלולי חיינו, הוא אבינו מלכנו, אוהבנו.