יום שני ט"ו בתשרי תש"פ 14/10/2019
חפש
  • טורקיה על המשט: תקרית בין ידידות

    דיפלומטים טורקיים שהגיעו לוושינגטון הסבירו, כי טורקיה תמשיך לנהל יחסים דיפלומטים קרובים עם ישראל, וכי היא רואה את תקרית המשט כ"תקרית בין ידידות". ההבהרה מגיעה על רקע אזהרתו של אובמה לארדואן

    להמשך...

בראי היום

  • חג הסוכות

    Nati Shohat

    חג הסוכות משופע במצוות רבות, מצוות סוכה מצוות ארבעת המינים ומצוות שמחת החג, מצוות חג זה חביבות ביותר על עם ישראל שמזיל מאונו והונו לקיים את מצוות החג בהידור.

    למאמר המלא...

מקומון

  • מי מתנכל למשרד התברואה?

    שמואל בן ישי - חדשות 24

    גורמים עוינים הציתו אש זדונית שכילתה את משרד אגף התברואה בעיריית ירושלים. המשטרה בודקת את הקשר בין המקרה למקרי האלימות האחרים שנראו בימים האחרונים בירושלים

    לכתבה המלאה...

נסיונות

  • וויתרתם? תקבלו

    לכתבה המלאה...

מקום ואתר

  • הכל אודות ים המוות

    Yechiel

    בימים האחרונים מנפץ מד"א את התובנה, לפיה אי אפשר לטבוע בים המלח, בגלל הציפה שבו. מסתבר שהסיבות לטביעה בו הן אחרות לגמרי, ורק השנה מת בו אדם אחד. יחיאל בראון מספר הכל אודות הקבר הכי נמוך בעולם. מרתק

    לכתבה המלאה...

הצטרף לרשימת תפוצה

נא הכנס מייל תקני
הרשם
הצטרפותכם לרשימת התפוצה – לכבוד היא לנו, בקרוב יחד עם השקתה של מערכת העדכונים והמידע תעודכנו יחד עם עשרות אלפי המצטרפים שנרשמו כבר.
בברכה מערכת 'עולם התורה'

נסיונות

מאגר כח הנפש

חושבני שרובנו חיים עם מידה זו או אחרת של אי נוחות בחיינו הנפשיים, ולא מעזים לקוות שיש דרכים לחיות טוב יותר

עולם החסידות כ"ו בסיון תשס"ט - 18/06/2009 06:12

אקדים ואומר כי בשונה מחיי הגוף בהם אדם יכול לומר בברור אני רעב, צמא או זקוק לשינה, קשה לאדם להצביע ולומר מה בדיוק מציק לו ולמה הוא זקוק [וגם אם אדם מרגיש אי נוחות מסוימת בקשר לחייו אין לו, לכאורה, הרבה מה לעשות - שלא כמו בתחום הגשמי בו הוא פשוט יכול לאכול, לשתות, לישון וגמרנו] מה שכן מתקבל  מהרעב הפנימי זה תוצרים של חוסר שלווה ורוגע, מתח, לחץ, עצבנות, והיתקעות באותן נקודות בלי יכולת להיחלץ.

חושבני שרובנו חיים עם מידה זו או אחרת של אי נוחות בחיינו הנפשיים, ולא מעזים לקוות שיש דרכים לחיות טוב יותר. אנו נוטים שלא לחפש אפיקים אחרים כיוון שאנו שבויים בידי ההרגלים שלנו והמוסכמות של החברה. אמנם הסביבה האנושית שאליה אנו שייכים מזינה, תורמת ומחזקת אותנו, אבל היא גם מסמנת לנו למה היא מצפה מאיתנו, והיא בדרך כלל משדרת ציפייה שנמשיך להיות כפי שהיינו. וזה אומר להיות כפי שהם רצו שנהיה ולא כפי שאנו רוצים להיות.

אולי גם זו הסיבה שכאשר מישהו מאתנו סובל או כואב הוא מחזיק את הסבל בדרך כלל עמוק בפנים זמן רב לפני שיעז לשבור את הכלל הקולקטיבי החשוב האומר "הכל בסדר".  ואז גם כאשר משהו בתוכנו מלא בסבל אנו עונים אוטומטית למי ששואל "הכל בסדר"? "כן, ב"ה הכל בסדר".
לענות באופטימיות זה נהדר, הבעיה מתחילה כשאנו מתכחשים למציאות ומשתכנעים שהכל בסדר כשהכל בעצם, צולע וכואב... 

למה אנחנו משתמשים בהכחשה הזו, כלפינו וכלפי אחרים? היום אני יודע, שהרצון להתאים את עצמנו לציפיות של הסביבה גדול בהרבה ממה שנוכל לדמיין. רק בנסיבות קיצוניות נבחר לעמוד מול הסביבה ולומר לה שה"אני" שלנו לא מרגיש או חושב באופן תואם להנחות של הכלל; שהרי "אם כל האנשים שתנאי חייהם פחות או יותר דומים לשלי מרוצים ומחייכים, מי אני שארשה לעצמי לחוש אחרת?"

החיפוש מתחיל כשהאי נוחות הולכת וגוברת עד מחנק ואז אדם אומר לעצמו: "חייבים לשנות פה משהו, אני לא מסוגל יותר".

אצלי המסע התחיל ללא הודעה מוקדמת. שום מפולת כלכלית לא איימה על רכושי; הילדים הצליחו מאד במוסדות הלימוד ב"ה, כולם היו בריאים, אני נהניתי מעבודתי כחברותא של בחורים מצטיינים לאורך היממה עם הפסקות ומנוחה מספקת  בין לבין ואחרי. הייתי חוזר הביתה בשעת ערב סבירה ורגועה, כך שלא מצאתי שום סיבה חיצונית לאי השקט שפקד אותי. בתחילה התייחסתי לכך כאל מצב רוח זמני שיחלוף. כשהימים רדפו זה את זה והדכדוך רק התגבר וליווה אותי למקומות רבים יותר, פקדו אותי מחשבות של "אני לא שווה, לא יצא ממני כלום" בתדירות גבוהה, וזה היה מוזר כי הכל כל כך הצליח.

כשהתחלתי מעט להתבונן על עצמי גיליתי שאני נועל את נעלי בעצלתיים גם כשהשעון מראה על איחור ודאי, בעוד שההרגל לימד אותי לזנק מהמיטה ולצאת בחדווה לישיבה. באותה תקופה החלו לתקוף אותי כאבי ראש כשיצאתי לקניה חודשים קבועה עבור הבית, ואח"כ נעשו המגרנות לחלק מסדר היום.  הפכתי לאה ואדיש, כאילו החיים עוברים לידי ואיני נוטל בהם חלק פעיל. כמדומני שכלפי חוץ לא הבחינו בכל אלו, שכן עם הכל הגעתי בזמן וביצעתי את כל המוטל עליי, אך בלי חשק, בלי מרץ. כבה אותו מנוע פנימי שגרם לי סיפוק כשהייתי עושה את מה שבאמת עלי לעשות.
ואז התחלתי להביט פנימה ולשאול את עצמי - "חיים, מה קורה לך?" ודי נדהמתי מכך שאיני יודע להשיב לאותו קול שבליבי. בדיעבד התברר כי מעולם לא הורגלתי לשוחח עם האישיות הקרובה אליי ביותר, אני בעצמי. כיוון שלא היה איש לשתפו בהרהורי נאלצתי להשתמש באותו שותף החולק עימי את חיי. ניסיתי לעשות סדר בדברים ולבדוק מה מטריד אותי, והעליתי חרס בידי. החלטתי לשבת עם עצמי ולמפות את אישיותי וחיי. הצבתי שאלות כמו מהן מטרותי בחיים. לאן אני רוצה להגיע. מה גורם לי סיפוק. נברתי בשלל רעיונות שהתרוצצו במוחי. העליתי על הכתב כל מה שעלה בדעתי. שללתי כל אפשרות, כי באמת, בחוץ הכל היה ב"ה בסדר. פרט לעובדה שאני חי כדי לעבוד את ה' לא העליתי דבר. אין הכוונה שהתפקיד הזה קטן בעיניי, לחלוטין לא ואכמ"ל, אך הרגשתי שאני כותבו בצורה שבלונית אוטומטית כמו אותו תלמיד חיידר החוזר אחרי המלמד קמץ אלף א אך לקרוא אינו יודע. לא הצלחתי לקרוא את עצמי. ידעתי שחשוב לי לחנך את משפחתי לחיי תורה ומצוות. זו נקודת המוצא. ועדיין חשתי שזו תשובה שתולה בחלל כמו ענן, כעין משפט שחייבים לאומרו. לא חשתי אליו כל שייכות פנימית. ואת הפנימיות, את הנשמה שלי ביקשתי.

"מי אתה, חיים?"

החילותי שואל בכל הזדמנות. עצם החיפוש העמיד אותי נדהם ומתפלא: אתה חיים, אדם מיושב בן שלושים פלוס לא יודע מי אתה! היטב יודע הינך אלו חפצים ברצונך שיעברו לבעלותך, אלו שידוכים הנך שואף להשיג בעתיד עבור ילדיך, לאלו תנאי עבודה אופטימליים אתה מצפה מההנהלה, אך אינך יודע מי אתה ומה אתה רוצה מעצמך!

מתוך ייאוש ערכתי לעצמי תרגיל....  "תאר לך חיים, שיום אחד המטרות האלו מושגות ואתה מסודר. המנהל בא לקראתך, חיי הילדים זורמים על מי מנוחות, העבודה נעימה. דמיין כאילו אין לך אחרי מה לרדוף. מה אתה עושה עכשיו?" עצמתי עיניים וחשבתי על היום המאושר ההוא עליו חולם כל אחד בהקיץ ובשינה. שלא כמצופה, לא הציפה השמחה את ליבי ולא רווחה ולא שלווה. רק ריקנות איומה שהפחידה אותי בעומקה. אם הכל דופק ואין יותר מה להשיג, ואין שום משמעות אחרת לחיי - אולי באמת אין סיבה לקום בבוקר...

ואז התחלתי לחפש. והחיפוש לווה בעינויי נפש, כי איש לא הבין את שנפשי שואלת. הכל ידעו לצטט את המשפטים החבוטים של מה שצריך לעשות, אבל לאף אחד לא היה מענה למה אני מתחבט ומתלבט בדברים שפשוטים לאוכלוסין שסביבי. לא אחת תהיתי אם לא נעשיתי כמן בריה משונה ששמה לה מטרה בלתי מובנת - להרהר ולערער על כל דבר. לכולם פשוט שצריך לחיות להתפרנס ולגדל משפחה, ורק אני עוצר באמצע הדרך ושואל את השאלה בחזרתיות כמעט אובססיבית - לשם מה? פניתי לספרים, ידידיי משכבר הימים, אך גם הם נדו לי בעינים שחורות. לא היתה לי בעיה עם האמת. מקורות תורניים לא חסרתי. חיפשתי את היכולת להתחבר למה שאני יודע, ולתת לידע הזה משמעות בעלת גוון אישי, פרטי. 

אז התחלתי להבין שלא ידע והשקפה חסרים לי, אלא אולי משהו אחר, שאת פשרו פענחו עבורי משמים, ממש באקראי, נקלעתי לערב שמטרתו היתה דיון בסוגיות חינוכיות. באותו ערב שהו הבחורים באירוע פנימי של הישיבה, ולי היה פנאי לשמוע באולם הכינוסים השוכן סמוך לביתי מרצים שזמן רב ביקשתי להכירם. אחת ההרצאות שבתה את ליבי. אינני זוכר מה דובר בה, ולכאורה גם אז לא האזנתי. הוקסמתי מאופן דיבורו של המרצה.

התפעלתי מהרוגע שאפיין אותו, מהשלווה, הפשטות והכנות שהקרין. לא גרעתי ממנו עין.  חיכיתי לסוף ההרצאה ושאלתי את היושבים לידי לזהותו. הם נקבו בשם לא מוכר, והסבירו שהוא איש מקצוע בכיר בתחום הטיפול הנפשי. ביקשתי מהמארגנים את הפרטים שלו ונמלטתי אל החשיכה שבחוץ, בוש וגאה במעשה שאני עומד לעשות. 

בשעת לילה די מאוחרת יצרתי עמו קשר, ושאלתיו אם הוא פנוי לקבלני. התאריך נמצא, ועתה חלפו הימים בסימן של ציפייה. נפגשנו. הוא ביקש לדעת מה מביא אותי אליו, ופירוט קל על חיי כיום. הסברתי בבהירות ובקצרה את תחושותיי, ושאלתי אם יש לו הכלים והדרך לעזור לי. נעניתי בחיוב, ויצאנו לדרך.  חשוב להדגיש, כי מדובר ביהודי ירא שמים  מקפיד על קלה כבחמורה וקובע  עיתים לתורה, וללא כל סתירה - איש מקצוע מן השורה הראשונה.    

יצאנו למסלול, לא קצר ולא קל. אך עם הפסיעות הראשונות חשתי כי מצאתי את אשר אנוכי מבקש: מישהו שמבין יסורי נפש, שמצדיק את החיפוש ומספק כיוון. זה היה תהליך של התבוננות תבונה ובניה, כולן מילים עם הקשר עמוק ביניהן. אין ספק, ההתבוננות הזו מתישה, לפעמים סוחטת אך בסופו של דבר משתלמת וממלאת כוחות איתנים הנשענים על יסודות מציאותיים יותר.

הבנתי שמה שאני חש זה איזו סערה פנימית שלא ידעתי ולא יכולתי להרגיע. ידעתי שאקנה בס"ד תחושת שלמות עם מי שאני כבן אדם רק לאחר שאבחר להביט לתוך הנפש היחודית שלי, במבט אחר מזה שסיגלתי בשנות חיי המוקדמות. נדהמתי לגלות שאף פעם לא פגשתי את עצמי באמת. במקרים הבודדים שכן הבטתי פנימה פגשתי רק נורמות וציפיות כפי שהן משתקפות בתוכי. 

ברגישות ובסבלנות למדתי לזהות את החלקים הילדותיים אותם השתדלתי להשתיק ולהדחיק, ולתת להם מקום כיוון שההשתקה הזו גובה מחיר פנימי כבד. הבנתי שאחיה יותר בשלום עם עצמי כשאקבל את כל חלקי הנפש שלי, כולל אלו החלשים והפגיעים המסתתרים תחת מעטה של קשיחות.

מתוך הקבלה והמרחב שהתאפשרו לי עלו כל מיני חוויות רחוקות שחשבתי שנעלמו מזמן, ופתאום מתברר שיש להן השלכה על חיי היום. שכן, אמנם אין טעם לנבור באירועים שחלף זמנם, אך כשיש השפעה ניכרת לעין אין אלו בגדר עבר אלא הווה ממשי.

פתאום עלו אכזבות ישנות ופגיעות שאיש מעולם לא הקשיב להם, והן התאווררו והעלו ארוכה. וכך, יד ביד עם הבנה וסבלנות נפרצה הדרך היחודית שלי והוציאה לאור את השאלות שעכשיו יכלו להיות רלוונטיות: מה אני באמת רוצה מחיי? מהן היכולות שלי? במה אני חזק ובמה אני מוגבל? 

אותו יועץ, שנקרא לו דוד, הסביר לי שטיפול לא נועד לפתור בעיות קיומיות, אלא לשנות את היכולת של האדם להתמודד עם עולמו פנימה והחוצה. כחלק מן התהליך אדם מבין מדוע תפס עד היום את עצמו ואת האחרים מזווית מסוימת, וההבנה הזו פותחת את השער לראיה מציאותית יותר שאינה נגזרת מהמשקפת המסולפת דרכה התבונן עד היום.

עוד הבנתי, שדרך היחסים בינינו נוצרת יותר קבלה עצמית, כך שחלקים בנפש שלא מצאו מקום בעולם מתחילים להגיח החוצה ולתפוש מקום, וכך ניתנת משמעות למקומות שבהם ה"אני" חווה את עצמו כחסר ערך, מושפל, חסר אונים. ממילא נעשיתי דואג פחות לשאלה האם אני מתאים את עצמי לסביבה והפכתי מוכן יותר לפעול לפי ההבנה והדרך היחודית שלי. "בתהליך המיוחד הזה הופכים הפצעים למקור של כוח ולמקור של הכוונה ודרך", הסביר דוד.

 "אדם צובר טעינות רגשית סביב נושא מסוים, נניח נושא של חוסר מימוש עצמי, טעינות ביחס לדמויות חשובות בחיים, עיבוד של אבל, וכדומה. כל המצבים מסוג זה צוברים אנרגיה נפשית שנאגרת בתוך הנפש של האדם סביב הנושא. ככל שהנושא שסביבו נוצר הקושי צובר יותר אנרגיה נפשית כך הוא הורס ומחבל בחיי האדם, היות שהוא פוגע ביכולת של האדם לשפוט את המציאות בדרך מאוזנת. התפקיד של הטיפול הוא ליצור מספיק הבנה ולשחרר את האנרגיה הנפשית שנצברה שם במעמקים לטובת המטרות של האני בהווה"

מה אומר ומה אדבר, זה היה מסע מרתק של התפתחות אישית. ככל שהמסלול התקדם חשתי איך אני הופך להיות יותר ויותר אחראי לחיי ולא נשלט בידי גורמים חיצוניים, ככל שחיי העולם הזה מאפשרים את הבעלות הזו, בלי להתכחש לדברים שהשגתם היא למעלה ממני.

הפליא אותי לגלות איך הנקודה שבה אנו מכירים ב"נכות" של האני, בחוסר השלמות או המושלמות, הופכת להיות מקור הכוח שלו. מסתבר, שהאנושי הוא נכה מעצם היותו. כל אדם נושא איזו מגבלה, סבל קיומי או שאיפה עמוקה שלא תתממש, אך כאשר הוא מכיר במגבלות שלו הוא נעשה בעל עוצמה ונוכחות. אותיות נכות הם גם אותיות כנות, וכנות היא הבחירה במה שיש. מה שיש זו המציאות הקיימת, זו הבחירה ב-"כן" במקום מה שלא. זו הבחירה בחיים עצמם ממקום גבוה יותר של שלמות פנימית המאפשרת הליכה בטוחה יותר בדרך ה'.  

וכי לא כך צווינו, "ובחרת בחיים"?

  1. 1. צל"ש על המאמר!
    מחכה לראות שכותבים עוד על כך 21/06/2009 01:32
    רובנו מספקים את צרכי הגוף, וגם מתחנכים לספק את צרכי הנשמה, רק חבל שאנחנו פחות מודעים לצרכי הנפש. אי אפשר להיות יהודי טוב אם הנפש אינה בריאה וחסונה.