יום חמישי י"ח בתשרי תש"פ 17/10/2019
חפש
  • טורקיה על המשט: תקרית בין ידידות

    דיפלומטים טורקיים שהגיעו לוושינגטון הסבירו, כי טורקיה תמשיך לנהל יחסים דיפלומטים קרובים עם ישראל, וכי היא רואה את תקרית המשט כ"תקרית בין ידידות". ההבהרה מגיעה על רקע אזהרתו של אובמה לארדואן

    להמשך...

בראי היום

  • חג הסוכות

    Nati Shohat

    חג הסוכות משופע במצוות רבות, מצוות סוכה מצוות ארבעת המינים ומצוות שמחת החג, מצוות חג זה חביבות ביותר על עם ישראל שמזיל מאונו והונו לקיים את מצוות החג בהידור.

    למאמר המלא...

מקומון

  • מי מתנכל למשרד התברואה?

    שמואל בן ישי - חדשות 24

    גורמים עוינים הציתו אש זדונית שכילתה את משרד אגף התברואה בעיריית ירושלים. המשטרה בודקת את הקשר בין המקרה למקרי האלימות האחרים שנראו בימים האחרונים בירושלים

    לכתבה המלאה...

נסיונות

  • וויתרתם? תקבלו

    לכתבה המלאה...

מקום ואתר

  • הכל אודות ים המוות

    Yechiel

    בימים האחרונים מנפץ מד"א את התובנה, לפיה אי אפשר לטבוע בים המלח, בגלל הציפה שבו. מסתבר שהסיבות לטביעה בו הן אחרות לגמרי, ורק השנה מת בו אדם אחד. יחיאל בראון מספר הכל אודות הקבר הכי נמוך בעולם. מרתק

    לכתבה המלאה...

הצטרף לרשימת תפוצה

נא הכנס מייל תקני
הרשם
הצטרפותכם לרשימת התפוצה – לכבוד היא לנו, בקרוב יחד עם השקתה של מערכת העדכונים והמידע תעודכנו יחד עם עשרות אלפי המצטרפים שנרשמו כבר.
בברכה מערכת 'עולם התורה'

נסיונות

מנהיג לבירה

כמה פעמים עומד היהודי בפני נסיונות וקשיים ששם לו הקב"ה, לעיתים עלינו ללמוד ולהפנים שלא מוטל עלינו התפקיד לפתור את הבעיות אלא להתמודד איתן ולהפיק מהן את המירב.

עולם החסידות ז' באדר תשס"ט - 03/03/2009 14:00
איני יודע בדיוק לאן לשייך אותה מידה שהציקה לי עד מאוד, והייתי נאלץ לעבור מסכת של 'קרצופים ושפשופים' כדי להיפטר ממנה, מפני שאיננה מוגדרת בדיוק, אבל אין ספק שמאז ומעולם הייתי טיפוס שצריך להיות 'בשליטה'.

מתוכנן, קפדני, מאורגן תמיד מראש, ובוחן דברים בתשומת לב. מה מתאים לי ומה אינו מתאים לי. מה יש ביכולתי לקחת על עצמי ומה מעבר לכוחי. מה שמעבר לכוחי, ומשבש את השגרה, הייתי דוחה על הסף. לא אני האדם שיקפוץ בלי הכנה מוקדמת לשמחה או למכירה, לקניה מוזלת או כדומה. אני יודע שלא רבים האנשים שעוד מנסים היום לחיות בצורה שכה נחוצה לבריאות נפשי. הרי העולם הזה כל כך רועש וגועש, כל הזמן יש רעיונות חדשים בעולם ובראש, כל הזמן רצים ממקום למקום וקונים או מוכרים או מתענינים או מדברים... תמיד מחדשים או משנים או מתלהבים או בודקים, בין בצורכי הבית, בין בפריטים שונים נחוצים ולא נחוצים, מכשירי טלפון, חליפות, כובעים, שולחנות לסוכות, כרטיסים חשמליים לחניה, מטהרי מים, צבעי טמבור, תבניות פלא מסיליקון שאופות את העוגות מעצמן... חדשים לבקרים אנחנו מקבלים דפי פרסום צבעוניים וססגוניים אל תיבות הדואר שמשכנעים אותנו לנסות את פלוני ואת אלמוני. גם הודעות על מקומות ועל ארועים, גם רעיונות ליציאות ולנסיעות, לקברי צדיקים ולמקומות הקדושים, לצעירים, למבוגרים, לקטנטנים....

הכל מסביב רועש ורוגש, ואני לא יכול לסבול את זה. בריאות הגוף והנפש שלי תלויים בשמירה על שלוה, על סדר, על תשומת לב לאורח החיים.

תמיד התקשיתי במעברים. השתדלתי לשמור על מנין קבוע מאוד, על מקומות לימוד ועל חברותות קבועים, על שעת קימה קבועה ושעת הליכה לישון, וכן ידעתי - כבר מגיל הבחרות - מה כדאי לי לאכול ומיטיב עם הרגשתי, ומה כבד לי מדי, עושה לי רע, וכו'.

אני יודע שזה יוצא דופן. רוב האנשים מכניסים לתוכם מאכלים בלי מחשבה, עושים דברים במשך היום בלי מחשבה, הולכים לשם וחוזרים מכאן בלי מחשבה... ואני תמיד רחקתי מאוד מכל מיני התפרצויות ספונטניות למיניהן, ושמרתי על אורח חיי הקבוע בקפדנות כמעט קנאית.

ב"ה, זכיתי שארבעת בני קמים כל בוקר בנץ כמוני. בשעה עשר וחצי מנתקים את הטלפונים בביתנו. ברבע לאחת עשרה, אם לא קרה שום דבר יוצא דופן, תמצאו את כל חלונות הבית חשוכים. כולנו הלכנו לישון.

* * *

אנשים שמכירים אותי כבר יודעים שאצלנו הולכים לישן מוקדם ושאר מנהגים חריגים. אם אתה מכבד את הרגליך, אין כל סיבה שהסביבה לא תכבד אותם, וגם הבנות מן הסמינר, שניסו למחות על סדרינו ואמרו שחברות תצחקנה עליהן אם לא תוכלנה להשיג אותן בטלפון עד חצות הלילה - התרגלו אחת אחת להרגלי הבית ומצאו שאין בהם כל נזק. החברות הקרובות שרצו להודיע על ווארט בשעת ערב, הצליחו אפילו את ההודעות הליליות האלה להעביר בזמן הנכון, ובסופו של דבר, הילדים הם הראשונים שנשכרים מאורח חיים יציב, מתוקן ובריא זה. קמים מוקדם, אוכלים פת שחרית מסודרת, יוצאים למקומות הלימוד בנחת, מנסים לשמור על אי של שלוה בים הסוער של המאה העשרים ואחת, המכונה בלשון חז"ל "עקבתא דמשיחא".

תמיד הייתי שמח מאוד בהנהגות הבית המסודרות שלנו. הסברתי לזוגתי לא אחת ולא שתיים, שהעמידה על העקרונות והסדרים חשובה מאין כמוה, מפני שהיא בונה ומבריאה את ילדינו ויוצקת בשנות ילדותם יציבות ועמידות לכל החיים. היא הסכימה איתי, ודוקא מפני שמצד אופייה היתה מסוגלת להיגרר להרבה מהומות בחיי היומיום, הודתה לי על כך שעזרתי לה להשתנות בנקודה הזאת, ולהקנות את היציבות הזאת גם לילדים.
ובכן, עד כאן הצד הנעים, הורוד, והיוצא דופן של חיי. מכאן מתחיל הסיפור, שעליו בעצם רציתי לכתוב לכם.

אותה מערכת יציבה ומסודרת, גרמה לי לחוש שאני שולט במצב. אני הולך לישון בשעה שאני קבעתי, ולא נגרר אחרי פטפוטי טלפון נואלים או כל מיני ארועים מיותרים עד שעות מאוחרות. אני קובע לאן אלך - ולא מתפעל מעשרות הזמנות שנתחבות לתוך תא הדואר שלי, ואשר לי ולשולחיהם יש בקושי בדל של היכרות. אני קובע את אופי הבית שלנו, מה מתאים לנו ומה לא - ולא הרחוב, החברה, האופנה וכו'.

ב"ה, זכיתי לשיתוף פעולה מצד הילדים, כי באמת, לא ביקשתי מהם דבר שלא ביקשתי מעצמי, ולא דרשתי שום דבר שלא יישמתי בפועל ממש. אבל ה' החליט כי עלי לעבור נסיון מדוייק מאוד, שיעמידני על מקומי ויתקן בתוכי איזו טעות שהשתרשה בי, שאני הוא בעל הבית על חיי ועל אורחותי. "לא היא", אמר הקדוש ברוך הוא, כביכול, "אני בעל הבית ולא אתה, חביבי..."
* * *
זה לא הופיע בעקבות טראומה ולא בעקבות משבר פנימי. לא אחרי מחלה קשה ולא לפני החלטה גורלית בחיי. סתם, בלי שום הודעה מוקדמת, ערב בהיר אחד, גיליתי שאינני נרדם. לא נרדם. לא מצליח. עולה על יצועי, קורא קריאת שמע, החלון פתוח למחצה ומוגף למחצה, כמו תמיד, במסדרון דולקת נורה חלשה, הצרצרים משמיעים את קולם אי שם מעבר לחלון - ואני ער. עברו עשר דקות ועשרים, חצי שעה. שעה.

חצות הלילה! השעה הזאת שרוב בני אדם עוד פעילים בה ואני תמיד השתבחתי בליבי על שבזמן זה אני אוסף כוח לעבודת הבורא שלי - פגשה אותי מתהפך על משכבי ולא מבין את התופעה המוזרה הזאת. לבסוף נרדמתי, קצת אחרי חצות, ובבוקר קמתי עייף, ראשי סחרחר וכולי מטושטש. מובן שלא העליתי בדעתי שמדובר בתופעה. 'משכתי את עצמי' מתוך עייפות כל אותו יום, וייחלתי לרגע שבו אלך לישון ולחזור לכוחותיי.

מה יש להאריך. השינה, למרות העייפות הרבה, לא באה.

נדודי השינה תקפו אותי ולא הרפו מאז, במשך ימים וחודשים. זה לא היה חד פעמי, ולא היה 'ענין שולי חולף'. זאת היתה ממש צרה. מאחר שנרדמתי מאוחר, קמתי מאוחר, ומנהגי הנהדר להתפלל בנץ שובש ונפסק. מצאתי את עצמי במניין של שבע וחצי, ולפעמים גם של שמונה, נבוך ומסמיק, צריך לענות לברכות 'שלום עליכם' לבביות ומופתעות, נוסח 'מה לידידנו במנייננו'.. 

בצהריים הייתי נרדם לפעמים, ואז אחר הצהריים שלי היה משתבש, ומה שבטוח הוא שבעשר וחצי בערב ודאי שלא נרדמתי, ושוב הייתי מתהפך, מאחר מאוד להרדם, וחוזר חלילה.

אינכם יכולים לתאר לעצמכם עד כמה היה הנסיון קשה עבורי. נכון שבהשוואה למחלות קשות, צרות או תאונות, שה' ישמור, עניין של נדודי שינה הוא שולי ופעוט, אבל מצד שני - ה' יודע היטב, מה מייסר את מי ועד כמה. בין בני אדם זה נראה משהו מקומי ופעוט, עבורי זה היה ממש 'סוף העולם'. הכל השתבש. בחודשים אחדים יעלמו ולא יהיו כל סדרי, וחמור מזה – "נעלמתי" אני בעצמי. לא הייתי עוד אדון למצבי ולא אדון להרגלי. הכל הסתובב סביב השינה, אם נרדמתי ומתי ולכמה זמן ומה מצבי, והאם אני עייף, עייף מאוד או מחוסל לגמרי...

נרדמתי בשיעור "הדף היומי" של לפנות בוקר - בימים שהצלחתי להגיע אליו - עד שהבנתי שאין לי עוד טעם להתאמץ, וכדי לא להפסיד לגמרי את הלימוד היקר הזה, נאלצתי 'לבלוע' את הגאווה, ולהשתלב במסגרת שיעור אחרת, של בעלי בתים, שלמדו אחרי ערבית. זה היה אחד השינויים, אבל הוא היה ממש קשה לי. התפילות התבלבלו, סדר היום השתנה, והגרוע מכל מבחינתי היה שלא יכולתי עוד לתכנן דבר. לא שלטתי במצב כלל. ממצב של אדון לעצמי הפכתי להיות תלוי לגמרי בידי דבר שלא היה בשליטתי.

בתחילה ניסיתי להתעלם וחיכיתי שהכל 'יעבור מעצמו'. אחר כך התחלתי להתרוצץ בין רופא המשפחה לבין מרפאים טבעוניים, סיניים, מדקרים למיניהם, רוקחי צמחים ועשבים למיניהם וכל מי שהיה לו מה למכור בתחום - וכולם איכזבו.

חודשים אחדים התרוצצתי, לאחר מכן הבנתי את המסר. ה' הוא שדיבר.

אין לי על מי להישען, אין לי במי לתלות, אין לי ממי לבקש.

ה' עושה את הטוב בעיניו. הוא המחליט. ברצונו נטל שינה מעיני וברצונו יתן שנת לעיני ולעפעפי תנומה.

לאט לאט הסתובב לו גלגל אחד, מאוד מרכזי, במוחי. הבנתי שאני מרפה. מפסיק לשלוט. מפסיק לתכנן, מפסיק לדעת מה יהיה המחר ומה נכון למחרתיים. מניין לי לדעת כיצד אקום? מתי אקום, ובינינו - באם אקום בכלל?

* * *
שנה שלימה מאחורי, והשינה שלי עוד לא חזרה לתיקונה, אבל אני רואה ויודע בודאות גמורה שביום שאני יותר מוסר הכל בידי הקב"ה, אני ישן ביתר הצלחה, יום שבו אני מנסה שוב "להשתלט", לקחת את גורלי ואת החלטתי בידים, שנתי נודדת והכל מסתבך.

זהו, אני אדם אחר היום. הקב"ה אילפני בינה באמצעות 'יתוש של טיטוס', כלומר באמצעות בורג קטנטן ובלתי נראה במוח, אין לי שליטה על הבורג הזה. אני עולה על המיטה ולא יודע מתי תחטפני השינה... הרבה תורה למדתי בלילות האלה, והודיתי לה' על שיהודי אני, וביכולתי ללמוד משניות ולעיין בספרי מחשבה, ואיני צריך להתהפך מצד לצד ללא תוחלת. נכון שלאחר מכן הזמנים שלי משתבשים ואיני יודע כלל כיצד יראה יום המחר שלי - אבל זה רצון ה'.