יום שני ט"ו בתשרי תש"פ 14/10/2019
חפש
  • טורקיה על המשט: תקרית בין ידידות

    דיפלומטים טורקיים שהגיעו לוושינגטון הסבירו, כי טורקיה תמשיך לנהל יחסים דיפלומטים קרובים עם ישראל, וכי היא רואה את תקרית המשט כ"תקרית בין ידידות". ההבהרה מגיעה על רקע אזהרתו של אובמה לארדואן

    להמשך...

בראי היום

  • חג הסוכות

    Nati Shohat

    חג הסוכות משופע במצוות רבות, מצוות סוכה מצוות ארבעת המינים ומצוות שמחת החג, מצוות חג זה חביבות ביותר על עם ישראל שמזיל מאונו והונו לקיים את מצוות החג בהידור.

    למאמר המלא...

מקומון

  • מי מתנכל למשרד התברואה?

    שמואל בן ישי - חדשות 24

    גורמים עוינים הציתו אש זדונית שכילתה את משרד אגף התברואה בעיריית ירושלים. המשטרה בודקת את הקשר בין המקרה למקרי האלימות האחרים שנראו בימים האחרונים בירושלים

    לכתבה המלאה...

נסיונות

  • וויתרתם? תקבלו

    לכתבה המלאה...

מקום ואתר

  • הכל אודות ים המוות

    Yechiel

    בימים האחרונים מנפץ מד"א את התובנה, לפיה אי אפשר לטבוע בים המלח, בגלל הציפה שבו. מסתבר שהסיבות לטביעה בו הן אחרות לגמרי, ורק השנה מת בו אדם אחד. יחיאל בראון מספר הכל אודות הקבר הכי נמוך בעולם. מרתק

    לכתבה המלאה...

הצטרף לרשימת תפוצה

נא הכנס מייל תקני
הרשם
הצטרפותכם לרשימת התפוצה – לכבוד היא לנו, בקרוב יחד עם השקתה של מערכת העדכונים והמידע תעודכנו יחד עם עשרות אלפי המצטרפים שנרשמו כבר.
בברכה מערכת 'עולם התורה'

נסיונות

לב של ילד

דודי הפסיק לדבר וראיתי שהוא נבוך. לא הסכמתי בשום אופן שיפסיק לספר לי עכשיו, היה ברור שיש לסיפור הזה המשך משמעותי ביותר.

עולם החסידות ל' בשבט תשס"ט - 24/02/2009 09:00

דודי נכנס לחדר המורים של הת"ת בזמן שיעור. רק אני הייתי שם והמתנתי לו שיבוא. הוא נראה רגיש, חיוור קצת ומהסס בתנועותיו, אבל בעיניו היתה עוצמה מעניינת, מפתיעה. עוצמה שלא הייתי מצפה בשום אופן למצוא בעינים של ילד כמוהו. אולי בעיניו של ילד חזק, מהמובילים שבכיתה, אבל מבינוני כמוהו, שקט והססן?

נתעוררה סקרנותי. "שב, דודי", אמרתי לו, (לעולם איני קורא לתלמידים בשמות המשפחה שלהם, כאילו היו חסרי זהות יחודית). דודי בחר בכיסא מולי, ושוב - התפעלתי ממוכנותו להישיר מבט ללא מבוכה. דמותו כאילו אמרה, שלמרות נתונים בסיסיים חלשים, אולי אפילו קשים, התגבשה בתוכו אישיות חזקה.

השיחה הראשונה היתה מעין שיחת היכרות. סיפרתי לו על עצמי והוא נתן לי מעט פרטים אישיים על עצמו. יש אחריו אח ואחות, הוא בן שבע, אחיו בן שש ואחותו בת חמש. אמא שלו, כך הסביר, כבר חולה הרבה זמן. בדרך כלל אין לה כוח 'בשביל הבית'.

בשיחות הבאות כבר נפתח אלי יותר והסכים לשתף אותי במה שעבר עליו. את הסיפור בחר להתחיל מהיום שאותו זכר 'הכי חזק', כהגדרתו. "הייתי בכיתה א' וחזרתי הביתה בשתיים עשרה, כי היה ראש חודש והיה לנו 'סיום' של פרשה בחומש ושיחררו אותנו מוקדם. הדלת היתה פתוחה ונכנסתי. רציתי להגיד שלום, אבל פתאום שמעתי את אבא מדבר בקול כאילו הוא כמעט בוכה. נבהלתי נורא ונעצרתי. אבא דיבר עם סבא, אבא שלו, שגר באמריקה. "הוי טאטי, אם המצב ידרדר יותר היא תצטרך לצאת מהבית ואז הבית יתפרק לגמרי. מה? לא, זה לא שייך. הם לא יתנו לי אפשרות להישאר עם הילדים לבד. כבר אמרו לי שבמצב כזה, אם האמא לא בבית מעבירים את הילדים למשפחות אומנה.. הוי, טאטי".

הרגשתי כאילו נכנס לי קרח ללב.

הבנתי בדיוק על מה אבא מדבר. כבר כמה שבתות אמא כמעט לא יצאה אלינו מהחדר וכל הזמן היא היתה עצובה. הבנתי שהיא נהיית יותר חולה, ושאם יצטרכו לקחת אותה לבית חולים או למקום כזה - יקחו אותנו מהבית. לא ידעתי לאן יקחו אותי. הרגשתי איך הלב שלי מפסיק להיות קרח ומתחיל ממש להשתולל. 'לא רוצה ללכת מהבית! לא רוצה להפסיק להיות עם טאטי שלי ועם אחים שלי וגם עם אמא שלי בבית! מה יהיה? מי יעזור לי?"

דודי הפסיק לדבר וראיתי שהוא נבוך. לא הסכמתי בשום אופן שיפסיק לספר לי עכשיו, היה ברור שיש לסיפור הזה המשך משמעותי ביותר. "אז מה עשית?" שאלתי אותו.

דודי התלבט. "אני לא יודע אם להגיד את זה.." אמר, "אף פעם לא גיליתי לאף אחד".

נשכתי את הלשון. עם כל הכבוד לסקרנות שלי, היתה לי מספיק מידה של כבוד כלפיו, כדי לא לפלוש לפרטיותו אפילו במילת הפצרה אחת. "אל תגלה לי אם אתה מרגיש שכך טוב יותר", אמרתי.

"זה לא דבר רע, אני - לאבא אני לא יכול לספר, אולי רק כשאני אהיה גדול. אחים שלי קטנים מדי. טוב - לך אני אספר".

וככה שמעתי את הדיבור הכי מדהים, הכי תמים והכי מרגש, שפגשתי מעודי, לאורך כל שנות הנסיון שלי במפגש עם ילדים קטנים.

"חשבתי לעצמי - לא! שיקחו אותנו? רק זה לא! מי יוכל לעזור לי? ובאותו רגע ידעתי את התשובה. אייבישטער! הוא יעזור לי. הוא עוזר לכולם, הוא תמיד עוזר!!

הסתובבתי בשקט ויצאתי מהבית, בלי שאף אחד ישמע. הלכתי מאחורי החצר, אל ה"מחבואה" שלנו שליד הבלונים של הגז. ישבתי שם והתפללתי. נורא בכיתי. כל הזמן דיברתי ובכיתי ביחד. כי היה לי כל כך קשה - כבר הרבה זמן היה לי קשה. שאמא שלי לא כמו אמהות אחרות, שהיא אף פעם לא יורדת איתנו לגינה ולא מכבסת ומבשלת כמו כולם. היה לנו בגדים ואוכל והכל - דודה איידי מסדרת לנו את הבית ועושה מה שצריך, אבל דודה איידי בכלל לא קרובת משפחה שלנו. אבא משלם לה. הוא חושב שאני לא יודע את זה. טוב, היא דודה טובה ואנחנו שמחים שהיא באה. קשה לנו בלעדיה כשהם נוסעים בקיץ לצפת, אבל בכל אופן - היא לא אמא שלנו. "וכל זה לא משנה לי", אמרתי לאייבישטער, "אמא שלנו אין לה כוח, ולאמהות אחרות יש כוח - אבל על זה אני לא אומר כלום. הלואי שתרפא אותה בשבילה, אבל בשבילי אני לא מבקש. רק את זה אני כן מבקש - שהיא לא תהיה יותר חולה ממה שהיא עכשיו. שלא יצטרכו להוציא אותה מהבית, ושלא יוציאו גם אותנו! בשום פנים ואופן! אייבישטער, תשמור עלינו שלא יקחו אותנו מהבית! שלא יפרידו אותנו. אנחנו מכבדים את אמא, אתה יודע, אנחנו אוהבים אותה ודואגים לה. גם אבא כל הזמן דואג לה ועוזר כל הזמן. למרות שאמא חולה, טוב לנו בבית שלנו מאוד מאוד, בבקשה, אייבישטער, שלא יקרה לבית שלנו כלום! שדודה איידי תמשיך לבוא, שאבא ימשיך ללכת לכולל, שאני ושרולי ופריידי נישאר ביחד ונלך לחיידר ולגן כמו עד היום. תשמור עלינו שלא יקרה לנו כלום!!"

אפילו שבכיתי מאז עוד הרבה פעמים, את הפעם ההיא אני ממש לא שוכח. כל כך היה לי כואב בלב, כל כך ביקשתי מאייבישטער שיעזור".

הוא שתק. גם אני שתקתי. אחרי זמן מה אמר, "ברוך ה', המצב מאז אף פעם לא נהיה יותר רע. מאמי לא הלכה מהבית. גם אנחנו כולנו בבית ולא לקחו אותנו לשום מקום".

"איזה נס!" אמרתי לדודי.

דודי נעץ בי מבט כה חכם, כה פיקח, כה מלא אמונה, "לא, לא", הוא אמר, "לא זה הנס. הנס הוא שהיה לי שכל לבקש מאייבישטער שיעזור. זה הנס. כי אייבישטער עוזר תמיד, זה בכלל לא שאלה, הוא המלך של העולם! הנס זה שזוכרים לבקש ממנו. זה הנס".

המילים האלה מהדהדות בי חזק ביותר. הלואי שלעולם לא אשכח אותן. הלואי שאלמד מדודי לקיים אותן בפשטות, מעומק הלב.

מחשבותי המשיכו להמות, עד שכמעט לא שמתי לב שדודי ממשיך בדבריו.

"אחר כך פריידי נפלה וירד לה המון דם. זה היה כשאני הייתי בתחילת כיתה ב', באתי הביתה בצהריים והיא בדיוק חזרה מהגן, ובדרך, היו חוטים על הרצפה והיא נפלה, ונתקלה באבן עם הפה. שמעתי אותה צורחת וחברה שלה גיטי נתנה לה יד והביאה אותה מהר לכיוון הבית שלנו, גם שכנה שלנו שעברה שם עזרה. בקיצור, אבא לקח אותה למגן דוד וחזר אחרי המון זמן. דודה איידי ושרולי ואני אמרנו תהילים וחיכינו לדעת מה קורה. לאמא לא סיפרנו כלום, והיא ישנה.

הרופאים תפרו לה מקום אחד מעל לשפתיים, ואמרו ששתי שיניים שלה קיבלו מכה מאוד חזקה וצריך לחכות יומיים שלושה, אם הן תהיינה בצבע שחור, סימן שצריך להוציא אותן, ואם לא - סימן שהן הבריאו מהמכה. את זה אבא סיפר לנו, אבל בערב, כאשר הוא דיבר עם באבי מאמריקה, שמעתי אותו נאנח ואומר, שאם יצטרכו להוציא לפריידי את השיניים, אז זה לא דבר פשוט, כי היא עוד קטנה, ויצטרכו לשים לה שתי שיניים מפלסטיק בתור 'שומר מקום' עד שיגדלו לה שיניים חדשות בעוד הרבה שנים.

כבר הלכתי לישון והייתי במיטה שלי, אז עצמתי את העיניים וביקשתי מאייבישטער על פריידי. שירפא לה את השיניים שקיבלו מכה כדי שהיא לא תצטרך שיניים מפלסטיק. "לטאטי יש כל כך הרבה דברים לדאוג להם, בבקשה שהוא לא יצטרך גם לקחת את פריידי לרופא שיניים ולבזבז על זה זמן. הוא לומד בכולל, לימוד תורה זה מאוד חשוב.. אייבישטער, תשלח לפריידי רפואה שלימה והלואי שגם שרולי ואני לא נצטרך אף פעם רופאי שיניים, כדי שלא יתבזבז לאבא הזמן. אם אמא היתה בריאה זה היה משהו אחר. היא היתה באה איתנו כמו שהרבה אמהות הולכות עם הילדים שלהן, אבל כל זמן שאמא חלשה, תשמור על פריידי ועל שרולי ועלי, שלא יהיה לאבא עוד עבודה קשה".

"והשיניים של פריידי הבריאו", ניחשתי.

"בטח", אמר דודי, "וגם שרולי ואני אף פעם לא הלכנו לרופא שיניים ואין לנו שום חורים. אנחנו מצחצחים שיניים בלילה, אבל יש לי חברים שגם מצחצחים ובכל זאת היו אצל רופאי שיניים כבר כמה פעמים".

"מאז אתה מתפלל לאייבישטער כל פעם שקורה משהו?" ניחשתי את המשך הסיפור המופלא הזה.

"לא", אמר לי דודי, "מאז אני מתפלל כל יום. כל יום כשאני חוזר הביתה, בצהריים, אני בא הראשון. דודה איידי מחממת את האוכל ושרולי תמיד מתעכב עם חברים שלו, ואת פריידי אבא מחזיר רק ברבע לשתיים. אז אני נכנס לחדר וסוגר את הדלת ודודה איידי כבר לא שואלת אותי או מדברת אלי, כי היא חושבת שאני נח. היא אמרה לטאטי שכל יום בצהריים אני 'מניח את הראש לכמה דקות'. ובאמת, ככה אני מרגיש. שאני מניח את הראש לכמה דקות... על אייבישטער.

אני מתפלל על כל מה שקורה בבית, מבקש רפואה שלימה וגם יום הכי טוב שיכול להיות - בשביל מאמי, והרבה כוח ללמוד תורה ולהיות שמח בשביל טאטי. ששרולי ואני ופריידי לא נריב, ושאם נריב נשלים מהר. שלדודה איידי לא תהיה עבודה מדי קשה, ועוד כל מיני דברים. מהחיידר, מהלב שלי, ואם חברים העליבו אותי, או אם אני מרגיש לפעמים שמאמי אף פעם לא תהיה בריאה וזה עושה אותי עצוב"...

דודי השתתק.

"אז איך מאמי שלך מרגישה?" שאלתי, מצפה לעוד נס של תפילה. דודי הניד בראשו, "היא חולה", הוא אמר, "ככה אייבישטער רוצה. למרות שזה קשה, בכל אופן ככה הוא רוצה שזה יישאר. אבל אל תחשוב שהתפילות שלי על זה לא עוזרות. הן כן עוזרות. אני מבקש שנהיה בכל זאת שמחים, ובאמת אנחנו שמחים. בשנה שעברה באבי וזיידי מאמריקה באו אלינו לפסח. שמעתי שהם דיברו בטלפון לבת שלהם, דודה שלי, אחות של אבא. באבי אמרה: "אני חשבתי שבקושי נוכל להיות פה את השבוע של פסח ואחר כך מיד נברח בחזרה, אבל אנחנו ממש רוצים להישאר ולהיות פה עוד ועוד. לא רע פה, חוה'לה, ממש לא רע. וגם לא עצוב. הילדים כאלה זיסאלאך, והתורה ממלאה את כל הבית, נעים פה. ממש קדושה ושמחה של ארץ ישראל. אנחנו לא רוצים לחזור!"

הם באמת נשארו כמעט חודש, במקום עשרה ימים.! כי אייבישטער שומע את התפילות ועושה שיהיה  לנו טוב גם ככה".

**

שלא כמו במקרים אחרים, בפעם הזאת היה צריך לגמול אותי מן הקשר עם דודי... הילד הזה הכה שורשים בליבי, ידעתי שהוא צדיק. ממש צדיק. נראה כמו ילד רגיל, מתנהג כמו ילד רגיל, קצת חלש, ולפעמים העיניים שלו עצובות או חולמניות, אבל באמת - הוא מיוחד במינו. לא אתפלא אם בעוד שנים ישמעו עליו בעם ישראל כאדמו"ר או פועל ישועות. באמת!

חצי שנה בערך היינו בקשר חם וקרוב. הוא בא אלי פעם בשבוע ללמוד והיה לנו נפלא ביחד. בשנה החדשה קיבל דודי מחנך נפלא, רב'ה טוב ומסור, והרב'ה שלו הביע את רצונו ללמוד עם דודי ולקדם אותו. הבנתי שהנכון הוא שאפנה את מקומי לטובתו והסכמתי, למרות שהיה לי קשה. גם בהנהלה לחצו עלי לקבל ילד אחר מכיתה אחרת, שהיה זקוק לכך ביותר.

אבל בטרם שאסיים את סיפורי, ברצוני לכתוב עוד דבר אחד קטן. אחרי חודשיים בערך שלא פגשתי את דודי ולא דיברתי איתו, נולד לי נכד שסבל ממום בלב. הלחץ במשפחה היה כמובן גדול והמתח רב. הטיסו אותו לחו"ל לניתוח, וכולנו התפללנו שיצליח להחזיק מעמד עד הניתוח, ושהניתוח יצליח, שחייו יינצלו ושיזכה לגדול בבריאות שלימה.

כאשר היה הנכד בשמיים, בטיסה הבהולה שאורגנה תוך פחות מיממה, צלצלתי לדודי, סיפרתי לו על הנכד שלי וביקשתי שיתפלל על התינוק בן בתי.
דודי שתק. הרגשתי שהוא מתלבט אם לומר משהו ואמרתי לו - "תגיד לי מה שאתה רוצה להגיד, דודי".

"אני יכול להתפלל על הנכד שלך, הרב'ה", הוא אמר בפשטות, "אבל למה שלא אתה תתפלל עליו? אתה הסבא שלו ואתה דואג לו. תגיד לאייבישטער שירפא אותו. זה יותר יעזור".

מאז לא ביקשתי מדודי שיתפלל עלי בהזדמנויות שונות. אני מתפלל בעצמי.

וכדי לדבר בכנות ומעומק הלב, אני מדמיין לעצמי שאני ילד קטן בכיתה א', ב' או ג', שמבקש בתמימות את אשר מעיק עליו, באמונה שלמה שה' בודאי יעזור, בלי שום ספק! הוא, הרי, המלך של העולם.

  1. 1. עוצמתי! [לל"ת]
    מרוגשת 14/06/2009 21:06