יום שני ט"ו בתשרי תש"פ 14/10/2019
חפש
  • טורקיה על המשט: תקרית בין ידידות

    דיפלומטים טורקיים שהגיעו לוושינגטון הסבירו, כי טורקיה תמשיך לנהל יחסים דיפלומטים קרובים עם ישראל, וכי היא רואה את תקרית המשט כ"תקרית בין ידידות". ההבהרה מגיעה על רקע אזהרתו של אובמה לארדואן

    להמשך...

בראי היום

  • חג הסוכות

    Nati Shohat

    חג הסוכות משופע במצוות רבות, מצוות סוכה מצוות ארבעת המינים ומצוות שמחת החג, מצוות חג זה חביבות ביותר על עם ישראל שמזיל מאונו והונו לקיים את מצוות החג בהידור.

    למאמר המלא...

מקומון

  • מי מתנכל למשרד התברואה?

    שמואל בן ישי - חדשות 24

    גורמים עוינים הציתו אש זדונית שכילתה את משרד אגף התברואה בעיריית ירושלים. המשטרה בודקת את הקשר בין המקרה למקרי האלימות האחרים שנראו בימים האחרונים בירושלים

    לכתבה המלאה...

נסיונות

  • וויתרתם? תקבלו

    לכתבה המלאה...

מקום ואתר

  • הכל אודות ים המוות

    Yechiel

    בימים האחרונים מנפץ מד"א את התובנה, לפיה אי אפשר לטבוע בים המלח, בגלל הציפה שבו. מסתבר שהסיבות לטביעה בו הן אחרות לגמרי, ורק השנה מת בו אדם אחד. יחיאל בראון מספר הכל אודות הקבר הכי נמוך בעולם. מרתק

    לכתבה המלאה...

הצטרף לרשימת תפוצה

נא הכנס מייל תקני
הרשם
הצטרפותכם לרשימת התפוצה – לכבוד היא לנו, בקרוב יחד עם השקתה של מערכת העדכונים והמידע תעודכנו יחד עם עשרות אלפי המצטרפים שנרשמו כבר.
בברכה מערכת 'עולם התורה'

נסיונות

להשען – רק על ה'

כאשר מתעצמת אצל האדם תחושת כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה, הקב"ה מעורר את האדם ומזכיר לו את מקומו, לעיתים ההתעוררות הזו היא על ידי מכה שקצת כואבת.

עולם החסידות ד' באייר תשס"ט - 28/04/2009 14:00

מצד כשרונות התברכתי משמיים ותמיד הייתי מעל לממוצע, הן בתפיסה חריפה, הן בזיכרון טוב, והן בברק חיצוני, מה שמכונה 'קסם אישי'. הייתי תלמיד מצטיין, חביב על המורים ונערץ על רוב החברים.

הכל הלך לי בקלות, ובדרך כלל הייתי מאוד מרוצה מהחיים, נהניתי מהחברה, נהניתי מהלימודים, נהניתי גם מקריאת ספרים. העולם תמיד סיפק לי מגוון רעיונות להנאות, ואני השתמשתי בכולם בהתלהבות.

גיל בחרות מצא אותי, כאשר ברוב התחומים לא חל בי שינוי ממשי, חוץ מאשר נטייתי הבולטת שהלכה והתגברה בי: נעשיתי עוד יותר אוהב בילויים ותענוגות. תענוגות מבחינתי היו כל מיני חידושים ושינויים, קריאת ספרים (אמנם רק חרדיים), חידות מחשבה, אתגרים מכל הסוגים, שיחות עם חברים וכדו'. לא יכולתי שיהיה לי משעמם, לא סבלתי שיגרה. כל הזמן הייתי צריך לגוון, להפיח רוח חיים בסביבתי. החברים נמשכו אלי כמו דבורים לדבש, כי אצלי תמיד היה 'אקשן', אבל המשגיח הזקן לא ראה את הענין הזה בעין יפה. פעם אחר פעם קרא לי לשיחות והסביר לי שהחיים לא נבראו למלא אותם בתענוגות שונים, גם לא במותרים שבהם.

תמיד אמרתי שאיני מבין מדוע אין המשגיח רוצה לראות בשמחתי. אז מה אם אני בשמחה, לא נאמר: "מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד"?
המשגיח היה נד בראשו לטיעוני ומנסה להסביר לי כי "החיים יש בהם עומק לפנים מעומק. כל עוד הינך שטוף אחר הבילויים החיצוניים אינך מכיר את נפשך ואינך מאזין לנשמתך, וכל חייך חולפים עליך בלא שיהיה בהם ממש, כמו קצף על פני הגלים. הפנינים האמיתיות ממתינות תמיד בעומק, במצולות, ועליך להסות קצת את ההמולה שסביבך כדי לשמוע את רחש הפנימיות".

הוא היה אחד מבעלי המוסר הגדולים של הדור, המשגיח הזקן, ודבריו היו יוצאים מן הלב. ניכר בו, שידע היטב על מה הוא מדבר, אבל אני לא ידעתי - כי ביקשתי לא לדעת. לא רציתי להשתנות, היה לי טוב כפי שאני, ואת דברי המשגיח דחיתי ממני והלאה כמו הייתי מצופה בשמן חלקלק שכל חיצים מחליקים ממנו.

* * *

נישאתי והייתי לראש משפחה. כפי שהורגלתי בישיבה, גם בביתי ובחיי הפרטיים לאחר מכן, המשיכה ושלטה השטחיות קלת הדעת. ה' יתברך סייע לי בפרנסה. עבדתי באחזקת מחשבים תחילה כשכיר ולאחר מכן כעצמאי, ושירותי לבתי עסק, בדרך כלל קטנים וחרדיים, היו מבוקשים מאוד. בסיעתא דשמייא הצלחתי לפתח כמה פתרונות חשובים ביותר לניהול ספרים ממוחשב, ורבים פנו אלי שאתקין אצלם את המערכות שלי. פרנסתי היתה מכובדת מאוד, ויכולנו לצאת הרבה לחופשות, לטוס לחו"ל (יש לנו קרובי משפחה בארה"ב והיינו נוסעים שלוש פעמים בשנה 'לנוח'), לקנות כל שחפצנו בו, וכדו'.

גם הילדים קלטו מהר מאוד שאנחנו משפחה 'על סטייל'. כל המשחקים שלהם היו מפירמות מפורסמות, הם תמיד היו לבושים בבגדים יפים, משובחים וחדשים. גם החברים שלהם היו לבושים ככה - ואם שאלתי את עצמי כיצד זה יתכן שכל הילדים הקטנים בגילאי ילדי לובשים בגדים יקרים במיוחד שנקנו בחנויות ידועות - הבהירה לי זוגתי בפשטות, שהילדים מתחברים רק עם ילדים ממשפחות 'סטייליסטיות', כמונו. למען האמת, אני זוכר עד היום כיצד ההסבר הזה צרם לי. קיוויתי שילדים נשארים ילדים, והם מתחבבים אחד על השני בזכות תכונות ואישיות, ולא אהבתי את הרעיון שילדי בני החמש והשבע כבר פיתחו 'חוש ריח' של סנוביזם כזה, שמאתר חברים לפי תויות החולצות. גם כשהרגיעה אותי זוגתי, שלא הילדים מזהים את חבריהם אלא היא עושה את המלאכה ומעודדת חברויות דוקא עם משפחות מסוימות - לא אהבתי את זה.

היה בי מספיק יושר פנימי ואהבת אדם כדי לדעת בברור שבני אדם הם הרבה יותר מאשר סכום עלות בגדיהם, ולמרות שהייתי מרוצה לגמרי מ'רמת החיים' הגבוהה שלנו, לא רציתי שזה יהיה ניכר עלינו מבחוץ. רציתי להישאר אהוב ופופולרי ועממי - כמו שהייתי תמיד, ולא רציתי להיות סנוב ומתנשא.

אבל גיליתי שעל הדברים האלה אין לי כל כך שליטה. חברי מפעם התרחקו ממני - באמת כבר לא נותר לי הרבה מן המשותף עם האברכים העמלים על התורה, אשר מבחינה רוחנית היו שקועים בעולם נבדל לחלוטין מזה שלי, ומבחינה כלכלית גם הם היו עסוקים רוב הזמן בשאלות מנין מכסים את המכולת ואת הירקן... בשעה שאני כבר לא זכרתי את אלה - לא את הגמרא לצערי, ולא את חשבון המכולת הזניח...

זה לא שהפסקתי ללמוד. היתה לי איזו חברותא קבועה, אברך חריף ולמדן, שעימו למדתי, אבל היו הרבה חורים במסננת הקביעות שלנו... בימים שבהם לא באתי הוא למד בגפו, ומובן, שאני שילמתי במלואם גם על הימים שלא באתי, אבל הלימוד שלי - כבר לא היתה בו עוצמה של התמדה בכל מחיר. מפעם לפעם חשבתי על הדף היומי, אבל עדיין, גם ארבע שנים מאז שהוקם העסק שלי ושאב את כולי אל תוכו - לא השלמתי בתוך תוכי עם תוית ה'בעל בית' שבעצם הוצמדה לי, והתביישתי, לעשות את הצעד שנראה היה לי כמכריז על עצמי כ'לא אברך'.

כך, בלי לשים לב, התנתקתי מעולמי הקודם, וכבר לא הייתי אותו חיים מן הישיבה, האהוב על כולם - כי רחקתי לי לעולם אחר, ואילו עולמם של מכרי החדשים - עורך הדין ה'דתי', רואה החשבון ה'מפורסם', ויועץ המס המבריק - היה זר לי. למען האמת גם לא כל כך השתוקקתי להיקלט בו, משהו בתוכי ידע שהיוקרה והמעמד הזה, אינם ולא כלום. כבר כתבתי למעלה - אהבתי להנות ולגלוש על קצף הגלים המסעירים של החיים, אבל היתה בי מספיק כנות כדי לדעת, שכל זה אינו ולא כלום...

התפללתי בבית הכנסת האברכי של השכונה, הילדים למדו באחד מתלמודי התורה, זוגתי עבדה בעיצוב בתים, ובאופן הזה היינו ממשיכים לשייט עשרים - שלושים שנה בלי בעיה, אלמלא רצו משמיים אחרת. אין ספק שמבין דברי על אותם חיים, נשזרת לגלגנות מסוימת. אני באמת חושב היום עד כמה שטחי הייתי ועד כמה מלאים 'בכלום' היו חיי. שלא תבינו לא נכון - נתתי הרבה צדקה, גמלתי הרבה חסד, הייתי חביב לאנשים, גם השתדלתי ביותר בכיבוד הורי - ובכל המקומות האלה הייתי ה'נדיב', 'בעל היכולת', 'חיים שסומכים עליו', פיתחתי לי מין סוג של התנהגות, שעיקרה היה - אני כאן, אין צורך לדאוג עוד. הורי, מכרי, העניים שבהם נתקלתי, כולכם, אל תדאגו, השאירו לי לעשות הכל למענכם... וב"ה, הרבה גלגלו על ידי להיטיב משמיים.

אבל אחרי כמה שנים, שתוית המגן והמושיע כבר העמיקה בי ביותר, וכבר כמעט האמנתי שבידי כל יכולת נדרשת, קרא לי הקב"ה כביכול 'לסדר' והעמידני במקומי.

מכל ילדי, חיבבתי תמיד חיבה יתרה את בני הבכור. הוא ילד מיוחד במינו, פיקח, שקט, מקורי, בעל נפש רגישה - שונה ממני מאוד, אבל מקסים אותי בצורה שקשה לתאר. כל מה שאין בי - יש בו. ההעמקה, הרצון להגיע אל לב הדברים, ולרדת לשורשם. בסתר ליבי אני ממש מעריץ את הילד העדין והמתוק הזה, ומאז למד לדבר, אין לי הנאה גדולה יותר מאשר לשוחח איתו ולהצליח להציץ אל מחשבותיו ואל רעיונותיו. שמוליק שלי הוא משוש חיי ובבת עיני. משאר הילדים השתדלתי להסוות את החיבה הנוראה שאני רוחש לו, אבל מנוות-ביתי לא הצלחתי להחביא את זה וגם לא היה לי צורך. היא נהנתה לא פחות ממני לראות את הקשר העמוק והמיוחד הזה שנטווה בינינו. אנחנו מבינים אחד את השני כמעט בלי מילים.

ולפני שנתיים וחצי, שמוליק שלי חלה.

כן, הוא חלה במחלה קשה, עבר טיפולים רבים, סבל הרבה, וליבנו נקרע מכאב ומחרדה גם יחד. אתם יכולים רק לנחש, מה הדבר הזה עשה לי.
כיצד הוא זעזע את כל חיי כמו איזו סופת הוריקן איומה. לפתע מצאתי את עצמי רועד כולי, בלי שום שליטה על שום דבר. בלי שום יכולת לשנות את המציאות - כל הכסף, כל הכשרון, כל הרצון, כל האחריות והנכונות לפעול - כל האהבה העצומה שלי לשמוליק - הכל היה כקליפת השום. לא יכולתי לעשות למען שמוליק דבר. אפילו הנכונות שלי לסבול במקומו ולתת לו את חיי לא באה לידי ביטוי בשום צורה. התמונה נשארה כפי שנגזרה בשמיים - שמוליק היה החולה, אני הייתי 'רק' האבא שלו.

לא להכביד את לב הקוראים באתי, ולא להיזכר באותו חושך נורא ואיום שאפף אותי בתחילת אותם ימים. אין לי כוחות נפש כדי להיכנס במחשבה לאותה תקופה איומה ומעיקה, בפרט לא לתחילתה. כשהכל עוד היה אפוף פחדים, כשהרגשתי שמישהו פשוט הוריד עלי סלע ולכד אותי תחתיו. סלע כבד ולוחץ שאין לי שום סיכוי להחלץ מתחתיו. ואותו מישהו מחזיק בסלע בלי רחמים ומוחץ אותי שם, ולא שועה לכל פרפורי. מבדיקה לבדיקה הלכה והתבדתה התקווה הנאיבית שלי שהכל יתברר כטעות, מפגישה לפגישה של הרופאים איתנו ובינם לבין עצמם הבנו כי אכן הנתונים הם לא קלים כלל, וכל הנסיונות שלי להתעורר בוקר אחד ולגלות שהכל היה רק חלום - לא הצליחו.

ה' הכריח אותי לגדול, והוא עשה זאת באמצעות שמוליק. לא היתה שום דרך להפוך את הדבר הזה לחוויה, או לחילופין להתחמק ממנו, כמו שנהגתי עד אז לגבי כל דבר לא נעים שפגשתי.

זו היתה קריאה לסדר - קריאה מאוד חזקה ומזעזעת. ולי לא היתה ברירה אלא לשמוע אותה... ולענות לה.

שמוליק היה זקוק לתפילותינו, ואנחנו גילינו, שלאורך כל השנים האלה, לא ממש התפללנו. כן, נכנסתי לבית כנסת יום יום שלוש פעמים, אבל להגיד שבאותן פעמים פניתי לקב"ה ודיברתי איתו? זאת בפרוש היתה סטיה מן האמת. אני הקראתי את מה שכתוב בסידור. בימי כיפור הייתי מתבייש בוידוי ובוכה ב'נתנה תוקף', אבל אף פעם לא עמדתי בפשטות מול ה'.

וכעת, כשמצאתי את עצמי בא לעמוד לפניו ולהתחנן על חיי בני - הרגשתי את כל מה שהצלחתי להדחיק כל השנים שקודם.

הרגשתי את 'הכלום' שבחיי, את החיסרון העמוק שנגרם לי עוד ועוד מחמת ההתרחקות שלי מן הגמרא ומן הלימוד, את הניוון הרוחני הזה שהלך והעמיק בי פשוט משום שמעולם לא נאבקתי בו ומעולם לא שאפתי ליותר מבחינה פנימית. בעולם הזה היו לי מושגים, הכרתי את המלונות המשובחים ואת האיכויות בכל התחומים, מרהיטים ועד מכוניות וציוד דיגיטלי, אבל בעולם הבא לא היו לי שום שאיפות, ולא שום מושגים.

כבר ציינתי למעלה, שלגבי תחושותי יש בי כנות פנימית. כאשר באתי ועמדתי לפני ה' יתברך בתפילה ובתחנונים, לא הייתי צריך שהמשגיח הזקן יסביר לי כדי שאבין. הרגשתי לבד עד כמה רחקתי מבורא עולם כל שנות ההצלחה האלה, ואיך כיליתי את חיי על הבלי העולם הזה.

"אבל קיימתי המון מצוות, גמלתי חסד, נתתי צדקה", ניסיתי להגן על עצמי.

ההבנה לא איחרה להגיע. נכון, גמלתי טוב לכולם אבל בינתיים הלכה דמותי ותפחה בעיני עצמי, ואת ה' שכחתי עוד יותר... המצוות שלי הרחיקו אותי ממנו במקום לקרבני אליו. לא הייתי דל, חסר אונים ותלוי בו, אלא כל יכול חדור גאווה...

ובמחלקה האונקולוגית, שלא תדעו מצרות, הגאווה מאוד מתמוססת.

השינוי שחל בי היה עמוק ומיידי. בתחילה עבר עלי דיכאון נורא, התקף חרדה שכמעט שיתק אותי. למעשה, אם זה היה קורה לכל אחד אחר מילדי, מסתבר שאוזלת היד היתה מכניסה אותי לאי תפקוד מלא. אתם מבינים מה זה? לקחו לי את הדרך שבה התמודדתי עד אותו יום, והשאירו אותי חסר אונים לגמרי. אם זה היה ילד אחר - הייתי נכנס למיטה ולא יוצא ממנה. אבל זה היה שמוליק, ואם הוא בבית חולים - הוא לא לבד שם, אני הולך איתו.
שוב, ה' בחכמתו, ידע בדיוק איך ללמד אותי את השיעור הנכון של חיי. דוקא שמוליק, דוקא ככה, דוקא היסורים הנוראים האלה - ככה ניצלו חיי.

כי עם כל מה שהמחלקה האונקולוגית היא קשה, החיים בגאווה ובריחוק מה', קשים הרבה יותר ממנה. אפשר גם לומר - ממאירים יותר. הורגים הרבה יותר.

לחיות כמו שאני חייתי קודם, תוך היסחפות שטחית בגלי ההבל, זה הרבה יותר סופני... והיום אני יודע במיליון אחוז את נכונות המשפטים האלה. הם אינם מליצה עבורי. אני יודע, שיבוא יום שבו אהיה מסוגל להודות לקדוש ברוך הוא הודיה שלימה על החסד שגמל עימי... כאשר גזר על שמוליק מחלה. היום עוד איני חזק דיי לומר את המילים האלה בשלמות, ועדיין איני יכול לשאת את כאבו של בני, ואת החרדה הנוראית לגורלו. עוד לא באתי להשגה של 'צדיק ה' בכל דרכיו', אבל אני כבר יודע, שה' לעולם עושה למעננו הכל מתוך אהבה גמורה.

היום אני גם יודע, שהאהבה שלי לשמוליק היא רק משל, משל קטנטן כזה, בגודל שאדם בשר ודם יכול לקלוט - לאהבה שהוא אוהב אותנו.