יום חמישי י"ח בתשרי תש"פ 17/10/2019
חפש
  • טורקיה על המשט: תקרית בין ידידות

    דיפלומטים טורקיים שהגיעו לוושינגטון הסבירו, כי טורקיה תמשיך לנהל יחסים דיפלומטים קרובים עם ישראל, וכי היא רואה את תקרית המשט כ"תקרית בין ידידות". ההבהרה מגיעה על רקע אזהרתו של אובמה לארדואן

    להמשך...

בראי היום

  • חג הסוכות

    Nati Shohat

    חג הסוכות משופע במצוות רבות, מצוות סוכה מצוות ארבעת המינים ומצוות שמחת החג, מצוות חג זה חביבות ביותר על עם ישראל שמזיל מאונו והונו לקיים את מצוות החג בהידור.

    למאמר המלא...

מקומון

  • מי מתנכל למשרד התברואה?

    שמואל בן ישי - חדשות 24

    גורמים עוינים הציתו אש זדונית שכילתה את משרד אגף התברואה בעיריית ירושלים. המשטרה בודקת את הקשר בין המקרה למקרי האלימות האחרים שנראו בימים האחרונים בירושלים

    לכתבה המלאה...

נסיונות

  • וויתרתם? תקבלו

    לכתבה המלאה...

מקום ואתר

  • הכל אודות ים המוות

    Yechiel

    בימים האחרונים מנפץ מד"א את התובנה, לפיה אי אפשר לטבוע בים המלח, בגלל הציפה שבו. מסתבר שהסיבות לטביעה בו הן אחרות לגמרי, ורק השנה מת בו אדם אחד. יחיאל בראון מספר הכל אודות הקבר הכי נמוך בעולם. מרתק

    לכתבה המלאה...

הצטרף לרשימת תפוצה

נא הכנס מייל תקני
הרשם
הצטרפותכם לרשימת התפוצה – לכבוד היא לנו, בקרוב יחד עם השקתה של מערכת העדכונים והמידע תעודכנו יחד עם עשרות אלפי המצטרפים שנרשמו כבר.
בברכה מערכת 'עולם התורה'

נסיונות

ילד הוא ילד

הרב שלי תמיד אומר כי ילדנו נשלחו אלינו על מנת שנתקן את עצמנו, כאשר אדם פגום במידותיו ולא מתקן את עצמו, הצורך שלא לפגוע בילדיו יגרום לו להשתנות.

עולם החסידות כ"ז בניסן תשס"ט - 21/04/2009 14:00

הרב שלי אומר תמיד, "ילדינו נשלחו אלינו כדי להכריח אותנו לטפל בעצמנו. הקב"ה ידע, שבכל הנוגע לעצמנו, היינו מזניחים, מתעלמים, מדחיקים וקוברים את המידות הלקויות והטעויות הדורשות תיקון - ולא מטפלים בהן כלל. מה עשה? נתן לנו ילדים שדרכם אנו נפגשים שוב, וביתר עוצמה, עם כל אותם ליקויים הממתינים לטיפול עמוק בתוך נפשנו, וכעת כבר אין לנו ברירה. אם לא נטפל בכל הדורש טיפול נפגע לא רק בעצמנו, אלא גם בילדים שאותם אנו אוהבים ובטובתם אנו חפצים... וזה כבר יותר מדי. המחשבה שאנו מכאיבים לעצמנו כבר חדלה מזמן לזעזע אותנו, אבל על ילדינו אנחנו חסים - כך שלמענם אנחנו עושים מה שבעצם היינו אמורים לעשות למען עצמנו"...

* * *

ה'נסיון' שעברנו בבית, נוגע בעיקר לבני הבכור, אם כי בסופו של דבר, משפחה היא כמו אגם. כל אבן שאתה משליך לתוכה יוצרת במים עיגול שפוגע בכולם. כל דבר שמתרחש עם אחד הילדים, משפיע על כולם. אם מהסיבה הפשוטה שאנו כהורים מושפעים ממה שמתרחש עם הילד והילדים מושפעים ישירות מאיתנו, ואם מפני שגם בין הילדים לבין עצמם יש מערכת עמוקה של יחסי גומלין וחלוקת תפקידים פנימית וסמויה. תמיד שמנו לב, אנו ההורים, שבכל זמן יהיה במשפחה ילד אחד 'טוב', וילד אחד 'שובב', ילד אחד 'מתמרד' וילד אחד 'צייתן'. והמרתק ביותר הוא שאם למשל, השובב נסע מהבית לימים אחדים או נרגע משום מה - ילד אחר מתחיל, לפתע, אפילו בלי לשים לב, למלא את מקומו ולרשת את תפקידו.

כך שאם קורה משהו לאחד הילדים, כל מערכת התפקידים מושפעת ומשתנה, וכל הורה בעל התבוננות, שמנסה לנווט את ספינתו המשפחתית העמוסה נפשות בליע"ר, יודע עד כמה היא מתנדנדת מתקופה לתקופה. כל פעם קורה משהו, ואלמלא ה' עוזר לנו - איננו יכולים לעבור אפילו שבוע אחד בשלום.

ובכן בני הבכור נולד לנו בהיותנו צעירים ביותר. אני הייתי בן עשרים פלוס חמישה חודשים, וזוגתי בת 19. מאז כבר עברו 13 שנים. אל הבכור נוספו בליע"ר שישה אחים ואחיות, אבל הוא נותר הגדול, האחראי, הבוגר מכולם.

היום הוא בכיתה ח', מתכונן לקראת הכניסה לישיבה הקטנה, מצליח בליע"ר בלימודיו ומקבל שבחים רבים בחוץ. בחוץ ולא בפנים אני אומר, מפני שבבית הענינים איתו היו די מורכבים ולא פשוטים.

מזה כשנה שאנו ההורים התחלנו להרגיש שבננו הבכור מרשה לעצמו לפנות אלינו שלא בכבוד. זה לא שהוא משתמש במילים של חוצפה - הוא פשוט מרשה לעצמו לפנות אלינו כאילו היה כערכנו. הוא מחווה דעה על עניינים בבית, מעיר לאחיו ולאחיותיו, ומעורב בכל המתרחש קצת יותר מדי.

למעשה, זה היה ככה תמיד, אבל אנחנו לא כל כך התיחסנו, מטבע הדברים הוא גם היה קטן יותר, ואולי לכן הדברים ניכרו פחות, אבל לאחרונה אומרים הכל כי הוא התבגר מאוד, ואנו אכן הרגשנו את ההתבגרות הזאת על בשרינו ממש...

התחלנו לחוש שמשהו לא בסדר, כאשר החל הילד להעיר על צורת ההתנהלות של הבית. למתוח ביקורת על רשימת המצרכים של הבית - לדעתו צריך להוסיף על פריטים מסוימים ולמעט באחרים, הגיעו הדברים לידי כך שכאשר תלתה האמא יום אחד רשימה לצרכניה על הדלת, גילינו למחרת תוספות בכתב ידו של בני הבכור - ואפילו שינויים! כלומר לא רק שהוא רשם שם "שלוש חפיסות חטיף איקס", מבלי לברר אם הדבר מקובל עלינו, הוא גם שינה, וכאשר כתבה 'בייגלע בגודל בינוני' - הוא מחק את המילה בינוני ושינה אותה ל'גדול'.

האמא הראתה לי את הרשימה המתוקנת באותו ערב, ושנינו חשנו, שמשהו כאן אומר דרשני. אבל הזמן מיהר לחלוף, ולא עשינו שום דבר ממשי. אמרנו לילד שאין לו רשות לתקן את הרשימה, והוא לא לגמרי הבין מה אנחנו רוצים. "אבל הקטנים אוהבים יותר בייגל גדול וגם אמא אמרה, שפחות מסוכן לתת להם להחזיק אחד גדול ביד, מאשר בינוני שיכול להיבלע להם", אמר וצדק. דוקא העובדה שצדק סיבכה את הענינים עוד יותר, אבל אנחנו רק משכנו בכתפינו והלכנו הלאה.

אחרי תקופת מה אמרה האם, שהיא מרגישה התרופפות מסוימת במשמעת בבית. הילדים מרשים לעצמם לדבר אליה בחוסר כבוד. באים אליה בדרישות, בתובענות, אין בהם דרך ארץ, ואינם יודעים לומר תודה. "מתנהגים כאילו הכל מגיע להם", אמרה לי בשעה שישבנו לאכול ארוחת ערב.
תוך כדי דיבור פרץ בני הבכור אל המטבח כרוח סערה. "איפה יש מגבת!" שאל - דרש במפגיע, "בכיור הקטן שבהול אין מגבת!"

נעצתי בו מבט המום. אני עצמי יכולתי להשמיע משפט כזה לעיתים, והשתדלתי מאוד לא לומר אותו כך, בהתרסה כזאת, אלא להשתדל לשאול בעדינות ולהזכיר לעצמי שזוגתי איננה יכולה לשלוט בתנועותיהם של כל בני הבית ולהקפיד כל הזמן שכל דבר יהיה במקומו - אבל הילד הזה! הוא בא בדרישות ותובע לדעת מדוע אין מגבת. מה זה? האם אנו חייבים לו דין וחשבון? האם אמא שלו צריכה להתנצל בפניו? זה מה שהוא חושב?
הילד הרגיש שקט המום שהשתרר לאחר דבריו ונסוג. "טוב, אני כבר אקח מהארון", אמר ועזב את השטח.

"אתה רואה", אמרה לי אמו, "זה בדיוק מה שאני מרגישה. כל הילדים בבית באים אליו בדרישות ובתביעות באופן שבחיים לא היו פונים כך לאף אחד מן החברים שלהם. משהו כאן לא בסדר! אם ילד זקוק לעזרה, אני מוכנה לעזור לו. ככל שהוא קטן יותר הוא תלותי יותר ואני יודעת כי עלי לטפל בכל צרכיו. אבל כשהוא גדל - אני מרגישה כי מן הדין שיהיה גם עצמאי יותר, מסתדר בכוחותיו ולא בא בתביעה שאמשיך לטפל בו כאילו היה בן חודש! וגם אם הוא צריך עזרה, אני מוכנה בשמחה לעזור לו - כשיפנה אלי בכבוד. בדרך של בקשה ולא בדרך של דרישה. אני מרגישה שעלינו לעשות משהו בקשר לכך, כי כשהילדים פונים אלי ככה, אני מרגישה כעס, ניצול ותסכול. ממילא אני כועסת ויש בליבי עליהם ואיני רוצה שמצב זה ימשך".

הקשבתי ושתקתי. היטב הבנתי את דבריה. גם אני חשתי ברוח הלא בריאה שנשבה בבית לאחרונה. אמנם כלפי נוהגים הילדים יותר בדרך ארץ, אבל אין ספק שאם משהו אינו כשורה ביחסם לאמם - הדבר דורש טיפול מיידי. עד כה התקשיתי לשים את האצבע על הגורם המדויק, ולא הבנתי מה באמת הולך פה. הסתפקתי בהערות מקומיות ובנזיפות חריפות כאשר נתקלתי בחוסר כבוד, אבל כעת, אותה כניסה של בני הבכור אל המטבח פקחה את עיני.

נדרשה לי יממה, לחשוב ולעכל ולהבין את הדברים שראיתי לעומקם.

ולאט לאט, התחיל הענין להתחוור לי. כדי להעמיק עוד בנושא זה, התחלתי להתבונן על סביבתי ולעקוב מקרוב אחר המתרחש בבית, ואכן, תחושתי התאמתה.

לא היה ספק, שהבכור הוא האחראי והמוביל במידה רבה את האוירה וסטנדרט ההתנהגות של הילדים.

כשהוא דיבר בצורה חצופה - השפיע הדבר על כל האחים, וטון הדיבור שלהם ממש השתנה כתוצאה ממנו.

אבל מדוע הוא עושה זאת? מה גורם לו להתנהג כך, בשעה שב"ה, הוא ילד טוב ועדין, ומחוץ לבית אין כל תלונות על ההתנהגות שלו?

האם זו באמת חוצפה - ואולי לא? אולי זו התנהגות שאנו מפרשים אותה כחוצפה אבל באמת היא ענין אחר? ה' האיר את עיני לשאול את השאלה האחרונה ולהעמיק בה.

כי באמת, לאחר מחשבה, הגענו שנינו למסקנה, שהילד הזה, שכח לפני שנים רבות את מעמדו האמיתי בבית. אנחנו בעצם אשמים בכך, אנחנו כביכול השכחנו זאת ממנו.

הוא לא ילד ככל הילדים, הוא מרגיש, חושב ולפיכך גם מתנהג - כמבוגר שלישי בבית. מחמת טבעו הבוגר שקיים אצלו מלידה, ומחמת הילדים שנולדו אחריו והפכו את הבית לעמוס ולדורש עזרה רבה - שמטבע הדברים באה ברובה ממנו - מרגיש הילד הזה כמו עוד אבא, או עוד אמא, במשפחה.
הגבולות בינו לבינינו היטשטשו מזמן. לכן הוא מרשה לעצמו להוסיף פריטים לרשימה וגם למחוק ממנה.

לכן הוא תובע - איפה יש מגבת! באותו טון שבו אני הייתי עושה זאת... לכן הוא מעיר הערות על צורת ניהול הבית, ולא מהסס לחוות דעתו בעניינים שלא נשאל בהם, גם בפני מבוגרים זרים!

אי הנוחות שחשה זוגתי בבית, נגרמה מפני שבהשפעת הבכור, גם הילדים האחרים שכחו מהי אמא, ומהו הגבול המבדיל בין אמא לבין ילד. הם פנו אליה כאילו היא שווה להם, אמנם לא חשבו כך במודע, אולם בתת מודע היה ליקוי חמור בתפיסתם את המעמדות המשפחתיים.

עקבתי אחרי הענין. ראיתי כיצד אנחנו נשענים בכל על הבן הבכור שלנו. כיצד הוא מבצע דברים במקומנו לא כעוזר לנו, אלא כמתפקד כמונו. לעיתים צלצלו אנשים וביקשו מאיתנו טפסים של גמ"ח, שאנו מנהלים. בני הבכור היה מדפיס את הדפים מן המחשב, שולח אותם בפקס, מסביר בטלפון את הפרוצדורה הבנקאית בענייני הוראת הקבע - ועשה זאת כבר מגיל עשר!

כשהתמלא הפח והנחנו שקית קשורה ליד הדלת, הוא נטל אותה איתו בצאתו לכל מקום - כמוני וכמו אמו. לא כמו שאר הילדים, שאם הורינו להם לקחת את הפח לקחוהו ואם לא - לא. פעמים רבות התעורר וניגש בלילה לאחיו הקטנים כשבכו. בעבר שבחנו אותו על התנהגותו הבוגרת, כעת הבנתי שהתנהגות זאת היא מוטעית. ילד אמור לתפקד כילד ולא כמבוגר. אין זה מתפקידו לשמוע ילדים בוכים ולגשת אליהם בלילה. העובדה שנהג כמבוגר גרמה לו לחוש כמבוגר ולדבר כמבוגר - והדבר נשמע לנו כחוצפה. אבל באמת לא היה אלא תוצאה ישירה למצב, שאותו אנחנו אפשרנו!
לא היה מנוס משינוי. והשינוי כמובן צריך היה להתחיל מאיתנו.

אנחנו היינו צריכים לשנות את הגישה, את היחס ואת הציפיות שלנו מבננו.

החלטנו לקצץ לעשירית את מספר הפניות לעזרה כלפיו. ממש לחתוך בצורה חד משמעית. כל מה שאפשר לבקש מילד אחר - לבקש מאחר בשלב זה, ומה שאי אפשר לבקש מילד אחר, אלא רק ממנו כי מדובר בענין של בגרות ואחריות - להשתדל לא לבקש כלל.

במקום לבקש שישוב הביתה מוקדם לשמש כשמרטף לקטנים - החלטנו לקרוא מהיום לבייביסיטר. במקום לסמוך עליו בעניינים שונים - לבצע אותם בעצמנו.

להחזיר את הילד הזה למקומו הטבעי. הוא רק בן 12 ועשרה חודשים, ואנחנו נוהגים בו כמבוגר!

חששנו שמה יקשה עלינו השינוי אבל החלטנו שנעשה זאת בכל מחיר. היה עלינו להחזיר את הבית למסלול מדויק, ולתקן את הקלקול שהתהווה בו עם השנים.

קיימנו את החלטתנו, הרפינו מהילד לחלוטין, ובסתר ליבנו ציפינו לראות כיצד יגיב. האם יחוש בשינוי? האם יבוא וישאל מה יום מיומיים ומדוע איננו רוצים ממנו דברים?

לא, הוא לא שאל. לא ביקש לדעת מה קרה ולא עמד וציפה שניעזר בו. מדהים היה לראות באיזו קלות מחליק הילד בחזרה אל מקומו האמיתי כילד.
לפתע החל לבלות ברכיבה על אופניים עם חבריו הרבה יותר משעשה זאת קודם. קרא ספרים רבים, ישב נינוחות על הספה ולעיתים אפילו התבטל, ופסק באחת מאותו מרוץ אופייני של עשיה שהיה נתון בו קודם.

זה היה קשה לפעמים, להקפיד לא להיעזר בו גם כשעזרה זו עשויה להקל עלינו מאוד, אבל הרווח מצעד זה היה עצום ומוחשי.

ברגע ששמנו גבול - השתנתה צורת הפניה של הילד אלינו מקצה לקצה. אנחנו עשינו גבול במעשים, ובאופן ישיר השפיע הדבר על צורת הדיבור והפניה. כאילו שרטט מישהו קיר בלתי נראה והפריד - לראשונה בינו לבינינו.

אנחנו פנינו אליו כאל ילד, בסמכותיות ובהחלטיות. והוא ניגש אלינו אחרת, לא כשווה אל שווים, אלא כילד אל הוריו.

זאת היתה עבודה בת חודשים אחדים, אבל היום כבר ניכר שיפור גדול, ואם מפעם לפעם ישנה 'התגלשות' קטנה, אנחנו מזכירים לעצמנו שאם נישען עליו ונתיחס אליו כאל מבוגר, נגרום לו ולבית כולו - נזק גדול. לכן אנחנו מתחזקים, וה' עושה עימנו ניסים גדולים.