"ואני אינני כי אם הד קלוש
          לאותה מנגינה נוראת-הוד,
          הממלאת את חלל העולמות כולם.
          והמנגינה מהדהדת ללא הרף
          אינה נפסקת ולא תתן מנוח
          והמנגינה הזאת היא ההיתכללות
          של כלל ישראל:
          עבר, הווה ועתיד - בצוותא חדא...".

             במילים אלו מתאר הסופר והפובליציסט הרב משה פראגר בשירו "מי אני", את נקודת חייו על רקע הדורות.

הרב משה מרק-פראגר נולד בשנת תרס"ט בפרבר פראגה הסמוך לעיר ורשה שבפולין, אותה העת היו אלה ימים שבהם פרחה יהדות פולניה מהבחינה הרוחנית אך סבלה קשות מאנטישמיות מהבחינה הפיזית, בתקופה זו נולד ר' משה למשפחה מיוחסת שנמנתה על חסידיו של האדמו"ר רבי אברהם מרדכי אלתר מגור זצ"ל.

ר' משה לא היה הראשון במשפחתו שחונן בעט הסופרים, אביו שהיה מצאצאיו של האדמו"ר ה"חידושי הרי"ם" משך אף הוא בקולמוס, והיה מעורכיו של העיתון האידי היומי "דאס יודישע טאגבלאט" וכתב בו מאמרים רבים.

עם פרוץ מלחמת העולם השניה וכיבוש פולין על ידי הנאצים ימ"ש נכח ר' משה כי אכזריותם של הנאצים היא מעבר לכל מה שמסוגל האדם לדמיין והחליט כי עליו לפעול על מנת לתעד את הזוועות אותם מבצעים הנאצים ולהביאן לידיעת העולם החופשי, לאחר שנפגש ר' משה עם נציגי הג'וינט בוורשה הוחלט להקים מחלקה במשרדי הג'וינט שתתעד את רציחות הנאצים ומעשיהם, בראש המחלקה עמד ר' משה ומטרתה הייתה להעביר את המידע ליהודים ברחבי העולם על מנת שיעוררו סערה ציבורית, עבודת תיעוד זו הייתה חשאית ועל כן אימץ לעצמו ר' משה את הכינוי 'פראגר' על שם מחוז מולדתו במקום שם משפחתו 'מרק', כינוי זה דבק בר' משה כשם עט גם לאחר ששרד את שנות האימה ועלה לארץ ישראל.

בשנת ת"ש התהדקה החגורה סביב יהודי פולין ור' משה ניצל את קשריו בג'וינט על מנת לסייע להצלתו של רבו האדמו"ר בעל ה"אמרי אמת" מגור, ר' משה עצמו הצטרף לפמלייתו של האדמו"ר ועלה עימו לארץ ישראל, משפחתו של ר' משה נותרה בגיא ההריגה שבפולין ונרצחה יחד עם עוד ששה מליון יהודים בידי הנאצים ימ"ש.

בהגיעו לארץ ישראל לא נטש ר' משה את עיסוקו מפולין והמשיך לתעד את זוועות הנאצים, בעת בריחתו מפולין הצליח ר' משה להבריח חומר תיעודי אודות מעשי הנאצים וכעת בהיותו על אדמה חופשית הוא עמל לפרסמו בכל דרך אפשרית, ר' משה כתב מאמרים רבים שהתפרסמו במשך ימי המלחמה בכמה במות ביניהם העיתון הישראלי "דבר", בחודש אלול שנת תש"א פרסם ר' משה את ספרו הראשון על השואה "יון מצולה החדש - יהדות פולניה בציפורני הנאצים" בספר זה מתאר ר' משה בדם ליבו את התנסותו הקצרה עם הנאצים, ואת הזוועות אשר הם מחוללים באירופה הכבושה.

לאחר סיום מלחמת העולם השנייה שב ר' משה לאירופה המלקקת את פצעיה וביקר במחנות העקורים שהוקמו עבור שארית הפליטה, בביקורים אלו פגש ר' משה את ניצולי השואה והשתדל לעודד את רוחם השבורה ככל יכולתו, במפגשים אלו שמע ר' משה מפי הניצולים את שעבר עליהם בימי השואה הנוראה וכך אסף ר' משה מאגר נדיר של סיפורי גבורה יהודית בעמק הבכא, סיפורים אלו פרסם ר' משה במשך השנים בספריו "ניצוצי גבורה" ו"אלה שלא נכנעו" ובעוד מבחר ספרים.

לאחר ששב לארץ ישראל הוסיף ר' משה לכתוב אודות השואה ופרסם סדרת מאמרים בביטאון אגודת הסופרים "מאזניים", בשנת תש"ח יצא לאור ספרו התיעודי "חורבן ישראל באירופה", ספר זה הפך עם צאתו לספר יסוד בחקר השואה וסיפור קורותיה. במשך השנים פרסם ר' משה עוד ספרים רבים באידיש ובעברית על שנות האימה באירופה וחיבוריו זכו להדים נרחבים.

ר' משה ראה בהנצחת השואה וזכרם של קורבנותיה את ייעודו, הוא חי עם סיפורי השואה את ימיו ואכל מהם עם לחמו, בהמשך שירו "מי אני" כותב ר' משה:

          "מדי ערב נשרף אני בכבשנים
          ומדי בוקר גח אני מתוכם חי וקיים
          ואז יש כי אני חש בעליל
          כי אני אינני כלל "אני",
          מכיוון שאותו "אני" שלי
          עלה בלהבות טרבלינקה
          יחד עם כל בני משפחתי,
          יחד עם כל אנשי קהילתי - וורשה,
          אלא שמתוך אותן הלהבות התנשא עם הרוח
          איזו נשורת של עפר ואפר,
          ונשורת זו נצמדה במרומי שחק
          לאות מנגינת הנצח שנפרצה
          מתוך הלהבות: "שמע ישראל" - "אני מאמין"...

לאור ידיעותיו הנרחבות ופרסומיו הרבים על אודות השואה, הוזמן ר' משה על ידי עורכי האנציקלופדיה העברית לכתוב את הערך "האנטישמיות בגילויה הנאצי", ר' משה נענה לבקשה וכתב מאמר יסודי ומקיף באורך של ארבעים טורים על ערך זה.

ר' משה לא הסתפק בהנצחת השואה בכתב ויזם את הקמתו של "גנזך קידוש ה'" המנציח את גבורת הנפש היהודית בשנות הזעם ואת תקומתה לאחר סיום המלחמה. ר' משה הלך לעולמו בשנת תשמ"ה, עד ליומו האחרון המשיך לתעד ולאסוף חומר על אשר אירע לו ולאחיו היהודים בגיא ההריגה וראה במעשיו אלו שליחות מקודשת.