ביום כ"א לחודש ניסן, שישה ימים לאחר צאת בני ישראל מארץ מצרים, הגיעו בני ישראל במסעם במדבר לחוף ים סוף כאשר המצרים רודפים אחריהם. לבני ישראל לא היה להיכן להימלט, להמשיך במסע אין ביכולתם - שכן ים סוף לפניהם, לחזור לכיוון מצרים בלתי אפשרי - שכן המצרים מתקרבים אליהם להרגם. באותה העת התפלגו בני ישראל לארבע כתות. האחת אומרת ליפול אל תוך הים. השניה אומרת לשוב למצרים. השלישית אומרת לעשות מלחמה נגד המצרים. והרביעית אומרת לצווח על המצרים. אך משה רבינו פונה אל העם, מרגיע את כל הכתות ואומר להם: "אל תיראו, התייצבו וראו את ישועת ה'. ה' ילחם לכם ואתם תחרישון".

או אז ציווה הקדוש ברוך הוא למשה שייקח את המטה ויאמר לים: הבקע בשביל בני ישראל. הלך משה ואמר לים את הדברים הללו, אך הים סרב להיבקע כיוון שהיה מבוגר ממשה בשלושה ימים [הים נברא ביום השלישי בשבוע והאדם ביום השישי]. אמר הקדוש ברוך הוא למשה: עבד המסרב לשמוע בקול רבו מה עושים לו? אמר לו משה רבינו: מלקים אותו במטה. אמר לו הקדוש ברוך הוא: אף אתה, הרם את מטך ונטה ידך על הים ובקעהו. אך הים לא נבקע מיד בהכאת משה רבינו, והיו בני ישראל מפחדים לקפוץ לתוכו, עד שקפץ נחשון בן עמינדב וכשהמים הגיעו עד אפו - נבקע הים לשניים, ואחריו קפצו כל בני ישראל.

ולא רק המים שבים סוף נבקעו לשניים, אלא כל המים שבעולם, המים שבבורות, שבחביות, שבצלוחיות ושבכוסות. המים שבים סוף שנבקעו נעמדו לגובה והתנשאו כחומות, שמהם נעשו שנים עשר שבילים, שביל לכל שבט ושבט, ובחומות הללו היו חלונות כדי שכל שבט יראה את חבירו ואף יוכל לדבר איתו כדי שלא ידאגו על אחיהם.

המצריים בראותם את בני ישראל חוצים את ים סוף, נכנסו אף הם לתוך הים. ומפני מה לא חששו שנס הקריעה שיש לבני ישראל ייהפך להם לאסון ומפלה? אלא הקדוש ברוך הראה לסוסי פרעה את הענן כדמות סוסות נקבות, ורדפו הסוסים לתוך הים בניגוד לרצונם של המצריים. המצרים לא יכלו לרדת מהסוסים, שכן הם היו קשורים אליהם, וכך הם היו עולים על גלים גבוהים ויורדים במהירות לתהום ונחבטים בעוצמה רבה בסלעים גדולים עד שכל המצרים נהרגו ולא נשאר בהם אפילו ניצול אחד. עונש זה של הריגתם על ידי טביעה היה מידה כנגד מידה, שכן המצרים הטביעו את הבנים ביאור.

בני ישראל שבאותו הדור היו מקטני אמונה והיו חוששים שכשם שהם עולים מצד אחד כך אף המצרים עולים מצד אחר. מה עשה הקדוש ברוך הוא? ציווה לשר של הים לפלוט את המצרים לחוף ואז ראו בני ישראל את המצרים מתים על שפת הים. ומפני מה זכו מצרים רשעים אלו לקבורה? מפני שהם גמלו חסד עם יעקב אבינו שהרשו לקוברו במערת המכפילה.

יום זה של קריעת ים סוף, כ"א לחודש ניסן, הוא יום טוב האחרון של פסח. ואינו חג בפני עצמו כדוגמת "שמיני עצרת" של חג הסוכות, אלא הוא סיומו של חג הפסח, ומפני זה אין מברכים בקידושו ברכת "שהחיינו". ברוב המקומות שבהם נזכר בתורה הציווי של יום טוב ראשון של חג הפסח, נסמך לו גם המאורע שאירע בו - יציאת מצרים, אולם לציווי של לחוג את יום האחרון של פסח לא נסמך, בשום מקום, זכר לנס שהיה באותו היום - קריעת ים סוף. וכן כשהתורה מספרת על הנס עצמו, אין שם שום זכר ליום שבו ארע הנס - שביעי של פסח. אלא, שלא ניתן חג זה לישראל לזכר מפלת שונאינו אלא לשמחת הישועה שנעשתה לעם ישראל בלבד. שאין הקדוש ברוך שמח במפלתם של רשעים, ואף ישראל אין עושים שמחה על כך. לפיכך נאמרה להם לישראל מצוות יום טוב אחרון של פסח עוד לפני שידעו שביום זה עתידים המצריים לטבוע בים. ולפיכך מעלימה התורה גם אחרי כן את הקשר שבין קדושת חג זה עם קריעת ים סוף.

ניסים רבים אירעו לאבותינו במדבר, אך הנס של קריעת ים סוף נחשב לאחד הניסים הגדולים ביותר שאירעו לאבותינו במדבר. עד כדי כך, שכשהגמרא [פסחים דף קי"ח ע"א] רוצה לומר כי זקוקים לנס גדול היא משתמשת בביטוי זה - "קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף", ומבאר רש"י, כלומר, זקוק הוא לנס גדול כנס קריעת ים סוף.