מאמר
תענית אסתר
יום י"ג באדר – ערב חג הפורים הוא זמן תענית אסתר. מזה מאות בשנים נוהגים שלומי אמוני ישראל לצום ביום זה ורבו הדעות לפרש את המקור לקביעת צום זה ואת טעמו
כיצד אם כן נוהגים אנו לצום ביום זה אשר לפי דברי חכמינו ז"ל אסור במספד ובתענית? לשאלה זו נדרשו רבים כבר לפני מאות בשנים, ונציין את תשובתו של רבי אהרן מלוניל שמחלק ואומר שכל האיסור שנקבע במגילת תענית לצום בימים מסוימים הם רק צומות של צער כצומות שנקבעו לזכר חורבן בית המקדש, אולם צום תענית אסתר אינו לצער אלא לזכר 'דברי הצומות וזעקתם' אותם קיימו היהודים בימי הגזירה ועל כן מותר לצום בהם.
על תירוצו של רבי אהרן מלוניל מקשים מפרשים אחרים, שאותם הצומות שצמו בזמן נס המגילה היו בחודש ניסן בזמן חג הפסח, וכפי שמובא בתלמוד בבלי במסכת מגילה וכן בעוד מקומות בחז"ל שמרדכי היהודי העביר בצום את יום טוב ראשון של פסח וביטל את מצוות אכילת מצה, ואם כן מה הטעם נקבע זכר לצום תענית אסתר ביום י"ג באדר – יותר מחודש לפני התאריך בו צמו בזמן הנס?
על מנת ליישב שאלה זו נחזור למקור הקדום ביותר בדברי חז"ל בו אנו מוצאים עדות לקיומה של תענית אסתר, מקור זה הוא בדבריו רב אחאי גאון בשאילתות דרב אחאי. רב אחאי מביא את דברי האמורא רב שמואל בר רב יצחק בתחילת מסכת מגילה שם נאמר כי 'י"ג (באדר) זמן קהילה לכל הוא' מפרש רב אחאי גאון ואומר 'אבל תענית בין כרכים בין כפרים ובין עיירות כולן מתענין בשלשה עשר באדר דאמר שמואל בר רב יצחק שלשה עשר זמן קהילה לכל הוא, שנאמר ושאר היהודים אשר במדינות המלך נקהלו ועמד על נפשם ביום שלשה עשר לחודש אדר, מאי קהילה? יום תענית, ומאי כניסה? שמתכנסים בו ויושבין בתענית ומבקשים רחמים'.
רואים אם כן בדברי רב אחאי גאון כי תענית אסתר נקבעה לזכר תענית אחרת מתעניתה של אסתר המלכה, ותענית זו הייתה אכן ביום י"ג באדר – יום בו נלחמו היהודים ועמדו על נפשם מיד מבקשי רעתם. בהקשר זה יש מן המפרשים שמסבירים את סיבת הצום ביום המלחמה כצומו של משה רבינו בעת מלחמתו בעמלק, ומסתבר שכשם שמשה צם בעת המלחמה כך גם נהגו עם ישראל במשך הדורות לצום בעת המלחמה על מנת לעורר רחמי שמים עליהם.
גם הרמב"ם כתב בחיבורו הגדול משנה תורה בהלכות תענית כדעה הזאת 'ונוהגים כל ישראל בזמנים אלו להתענות בי"ג באדר זכר לתענית שהתענו בימי המן, שנאמר 'דברי הצומות וזעקתם'. בפשטות כיון שלא הזכיר הרמב"ם את צום אסתר המוזכר גם הוא במגילה אלא בחר לציין את לשון הפסוק מסוף המגילה שם נאמר 'דברי הצומות וזעקתם', כוונתו אם כן לצום אחר מאותו צום, ואין לנו לומר אלא שדעתו כדעת רב אחאי גאון ועוד ראשונים שנקטו אף הם בדעה זו שצום תענית אסתר הוא לזכר הצום בעת המלחמה, כדעה זו אף סבר 'החפץ חיים' בחיבורו 'משנה ברורה' הלכה למעשה.
לעומת דעות אלו מצינו דעות חולקות הסוברות שאין תענית זו לזכר התענית שהתענו בעת המלחמה אלא היא אכן לזכר תענית מרדכי ואסתר שהייתה בחודש ניסן. דעה כזו מובאת במחזור ויטרי בשם רש"י וכך נכתב שם 'מעשה שאירע פורים באחד בשבת וקדמו להתענות בחמישי בשבת. ובאתה אשה אחת לפני רבינו (רש"י) שהיה לה לרכב אחר השלטונה ושאלה אם אפשר שתתענה למחר ותאכל היום מפני טורח הדרך. ואמר רבינו אעפ"י שאין זה תענית ציבור קבוע לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים, אלא שנהגו העם כן, שהרי אותן תעניות שהתענה מרדכי בשושן בפסח התענה ג' ימים... ואי (ואם) משום 'דברי הצומות וזעקתם' דכתיב בקרא (שכתוב בפסוק), לאו היינו קבלת צום לדורות... אלא הכי קאמר (אלא כך אומר) על דברי הצומות וזעקתם והצרות שעבר עליהם בימי המן, קיבלו עליהם היהודים פורים זכר לנסים. מ"מ אסור לו לאדם להיות פורש מן הציבור'. מפורש רואים אנו בשמו של רש"י כי צום תענית אסתר הנהוג הוא לזכר אותם שלשה ימים שצמו מרדכי ואסתר בחודש ניסן ולא לזכר צום שהיה בעת המלחמה בחודש אדר.
עובדה מעניינת לגבי צום תענית אסתר מובאת במסכת סופרים שם נאמר: 'לפורים שלושה ימי הצום אין מתענין אותם רצופין אלא פרודין, שני וחמישי ושני. רבותינו שבארץ ישראל נהגו להתענות אחרי ימי הפורים מפני ניקנור וחבריו, ועוד שמאחרין בפורענות ואין מקדימין'. לפי הכתוב במסכת סופרים המנהג היה לצום שלושה ימים כסדר תעניות בה"ב הקבועות אחרי חג הסוכות וחג הפסח. העובדה שהצום כלל שלשה ימים מעידה לכאורה כי הצום הוא לזכר תענית מרדכי ואסתר שהייתה בחודש ניסן שאף היא הייתה שלשה ימים. מנהג זה לצום שלשה ימים בטל ואינו נוהג בזמננו ובאחרונים כתבו מספר סיבות לדבר, אם בגלל חלישות הדור כדברי 'הערוך השולחן' או טעם הלבוש על מנת שלא להכביד על העם.
נקודה נוספת הראויה לציון בדברי מסכת סופרים הוא אזכורו של יום ניקנור שמחמתו היו שנהגו לדחות את התענית לאחר פורים. כיום לא נהגו להתחשב ביום ניקנור ככל הנראה מפני שבטלה מגילת תענית ואינה נוהגת בימינו.
מלבד הסיבות שנמנו לקביעת צום תענית אסתר, ישנה סיבה נוספת לקביעת צום זה אותה כתב מרן הבית יוסף בספרו 'מגיד מישרים', וכך הוא כותב: 'בפורים ובליל פסח יוכל האדם לשתות כל יין שירצו, וכדי שלא יסטינו עליהם, נוהגים להתענות בערב פורים וערב פסח, כדי להכניעם ולהורות שאינם אוכלים ושותים להשלים תאוות היצר הרע, אלא לעבודת קונו'. דבריו של הבית יוסף מוסיפים הסבר וסיבה לקביעתו של הצום שגם אם מקורו אינו ידוע בבירור, הרי שיש בו סוד וטעם על דרך המוסר ועבודת ה', וחלילה לנו מלזלזל במנהגים אותם קבלנו מאבותינו שטעמים רבים להם והנסתר רב בהם על המרובה.