מאמר
זמן שמחתנו
בכח מעשה המצוה להשפיע על האדם שמחה, כמו שנאמר ושמחתם לפני ה', ואחרי פעולת המצוה נמלא הלב בתחושת השמחה, כהבטחת הבורא 'והיית אך שמח'
"נגילה ונשמחה בך", "זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו". תוהה המדרש (שהש"ר א' ז) במשמעות כתובים אלו ואומר: אין אנו יודעים במה לשמוח, אם ביום אם בקדוש ברוך הוא. בא שלמה ופירש 'נגילה ונשמחה בך' - בך בהקדוש ברוך הוא; בך בישועתך, בך בתורתך, בך ביראתך.
התחושה של כל אדם שבאם יהנה על ידי כך שיהיו לו כל תענוגות עולם או אז יהיה שמח וטוב לב, תחושתו תהיה נפלאה – ממש 'נגילה ונשמחה בו', ביום זה אשר עשה ה', בו אגיל ואשמח בלבבי כפי הבנתי ונטיות לבי בדברי היתר, הנאה מושלמת. אולם האמת איננה כן. אין כל אפשרות שישיג האדם את מידת השמחה באמצעות הנאות עולם הזה, אלא דוקא באמצעות התנערותו המוחלטת מכל תאוות העולם והנאותיו, רק אז יחוש תחושת שמחה אמיתית. כי בעוד שהוא שקוע ראשו ורובו בעוה"ז לא ישיג את השמחה המבטאת סיפוק של השגה מושלמת ונובעת הימנו, והוא ששקוע בתאוות עוה"ז לעולם לא יבוא אל סיפוקו, לפי שלעולם לא ישיג את מלוא הנאותיו, כמאמר חז"ל 'אין אדם יוצא מן העולם הזה וחצי תאותו בידו', כביאורם של צדיקים שכל מה שהשיג ונמצא בידו מתגמד למימדים מזעריים, ואילו את אשר לא השיג מגדיל היצר ומנפח בעיניו מעל ומעבר לכל מידה.
אבל השגת השמחה נוצרת בהגיע האדם אל ההשגה באפסיותו, בהשיגו את מידת הענוה ושבירת הלב. איתא בגמרא: 'אמרה תורה: כל שבעת הימים צא מדירת קבע ושב בדירת עראי'. במבט שטחי יתהה ויתמה האדם, הלא ימי שמחה הם, וכיצד זה יזנח ביתו וכל קניניו בימים אלו, וכי במה ישמח אם אין עמו מאום, אלא הוא אשר אמרנו, דוקא ההתנערות מכל מה שמסמל את קניני העולם יביא אל לבו את השמחה. כך נאמר במדרש תנחומא 'שכל מי שמבקש תענוגי עולם הזה אינו זוכה לדברי תורה', ללמד שאין במשכן הלב מקום לשני ניגודים, ואין לך דבר המנגד אל השמחה יותר מגושמו וחומריותו של עולמינו שכאמור אין בהם שלימות לעולם.
ימי חג הסוכות שקבעם הבורא לימי שמחה, ציוה בהם את מצוות החג - ארבעת המינים והשהייה בסוכה, שבכוח מעשה המצוה להשפיע על האדם שמחה, כמו שנאמר ושמחתם לפני ה', ואחרי פעולת המצוה נמלא הלב בתחושת השמחה, כהבטחת הבורא 'והיית אך שמח'. ומשתלב הוא עם מאמר חז"ל על הפסוק 'והתקדשתם והייתם קדושים', אדם מקדש עצמו מלמטה מקדשין אותו מלמעלה. 'והתקדשתם' הוא מצד האדם כמו ש'ושמחתם' הוא ציווי פעולת המצוה עליו, ועל זה באה ההבטחה באתערותא דלעילא 'והייתם קדושים' כמו 'והיית אך שמח', שכאשר יפנה לבו מכל רע וגם מכל תאות היתר, מיד תבוא אל לבו תחושת השמחה הנלוית אל הקדושה.
ובהיות השמחה טהורה ממקור טהור, הרי היא נשפעת, חודרת ומגיעה לכל שלושת המימדים הטומנים בחובם את כל ההוייה: בעולם - השמחה שהיתה בעיקר בבית המקדש, שכל שלא ראה אותה 'לא ראה שמחה מימיו', ובימינו, בסוכה שהיא מקום דירה לכל בן ישראל, מקום עליו חלה השראה השכינה ושם שמים קרוי עליו. בשנה - ימי החג הקרויים זמן שמחתינו. ובנפש – 'והיית אך שמח', שמחה הקשורה בעצמיותה בנפשות בני ישראל.