האדמו"ר רבי אליעזר הגר מויז'ניץ זצוק"ל, בעל ה"דמשק אליעזר", נולד בשנת תרנ"א לאביו קדוש ישראל ותפארתו רבי ישראל מוויז'ניץ זי"ע, בעל "אהבת ישראל" ומי שכונה ה'סבא קדישא'.

בימי עלומיו למד בצוותא עם אחיו הרה"ק רבי חיים מאיר ה"אמרי חיים" זצ"ל, ושני האחים הקדושים עשו לילות כימים ביגיעת התורה.

הוא הוסמך להוראה ע"י גאוני הדור - המהרש"ם מברז'אן ומהר"ש אנגל מרדומישלא זצ"ל. בתרס"ז נשא את הרבנית מרת חוה ע"ה, בתו של הרה"ק רבי יצחק מאיר מקופיטשניץ זצ"ל.

בפרוץ מלחמת העולם הראשונה נמלט עם חותנו לווינה שבאוסטריה, שם התוודע אל גדולי הדור: הג"ר מאיר אריק זצ"ל, הג"ר יוסף אנגל זצ"ל והגרא"מ שטיינברג זצ"ל מברודי בעל "מחזה אברהם", וקנה רבות מתורתם. בד בבד פעל שם רבות לטובת הפליטים שהגיעו לעיר.

בתרפ"ב הוכתר כרבה של וויז'ניץ, ובשנת תרפ"ג הוא חידש שם את ישיבת ויז'ניץ שנחרבה עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. הישיבה בראשותו היוותה מגדל אור של תורה וחסידות לכל יהדות מחוזות בוקובינא ובסרביה.

מטרתו של ה"דמשק אליעזר" הייתה לגדל דור חדש של יהודים חסידים בני-תורה, אשר ישאו בגאון את אבוקות התורה והחסידות ויפיצו התעוררות רוחנית בכל הערים והעיירות. ישיבת ויז'ניץ לא נוסדה רק לחסידי ויז'ניץ, בישיבה למדו בחורים מחצרות שונות של החסידות, כמו חסידי בית רוז'ין שרבים מהם התגוררו בבוקובינא. שכן ה'דמשק אליעזר' חרט על דגלו את המטרה הנעלית - הצלת כלל בני הדור הצעיר מכיליון רוחני.


הוא היה כמעט היחיד שעשה זאת, בעוד שרבים וטובים התייאשו משיפור המצב. את כל נפשו השקיע בפיתוח וביסוס הישיבה הגדולה. אחד החידושים החשובים היה הקמת הפנימייה ללינת הבחורים, בבנין חדש ורחב-ידיים שהוכשר לתפקידו בצורה נאה ומפוארת, דבר שהחדיר עוד יותר בקרב המון העם את רגשי הכבוד שיש להעניק לבני התורה.

ואמנם חפץ ד' בידו הצליח. אור התורה החל לזרוח מחדש, תלמידי ויז'ניץ קידשו שם שמים בכל מקום בואם והפיחו רוח מחודשת של לימוד התורה, חינוך טהור, והתנהגות בדרך התורה והחסידות כמקדמת דנא. בנוסף לכך גרם הרבי לכך שייפתחו ישיבות נוספות בעיירות שונות, שכן כמה וכמה רבנים הלכו בדרכו וייסדו ישיבות, ואף קבלו ממנו הכוונה וסיוע.

רבים מתלמידי ישיבתו מספרים על היחס החם והאבהי אותו קבלו. מסופר, על אב שהביא את בנו לישיבה ואמר לרבי: "היות ובני בן יחיד הוא, וזוגתי לא הסכימה כל-כך לשלחו לישיבה, על כן בקשתי שהרב ישגיח עליו בעינא פקיחא". השיב לו הרבי: "יש לי מאה ועשרים בנים יחידים, "אם אב סומך עלי ושולח אלי את בנו, הרי הבן נחשב אצלי כבן יחיד!"

ואכן, מחשבתו של הרבי נתונה היתה לכל אחד ואחד מ"בניו היחידים". מדי פעם היה עולה בשעה שש בבוקר לעזרת הנשים של ביהמ"ד, כדי להביט מעל, אם כל הבחורים הגיעו לסדר הבוקר. בשעה אחת בצהרים היה הולך לפעמים למטבח, שם טעם מהמאכלים בכדי להיווכח אם טובים המה. לאחר-מכן נכנס לחדר האוכל בכדי לפקוח עין אם הבחורים סועדים בסדר ובדרך-ארץ.

מסופר שפעם אחת נכנס הרבי לביהמ"ד לתפילת מנחה, ובאמרו "וידבר" בסמוך לדלתות ביהמ"ד, רמז מיד שאינו רואה את בחור פלוני שמקומו היה בין מאה ועשרים הבחורים, וזאת אף שהלה היה קצר-קומה...

הרבי אף התבטא באחת מדרשותיו ברבים כי בחורי הישיבה נחשבים לו כבנים. היה זה כאשר אחד מראשי ה"מזרחי" הגיע לעיר ויז'ניץ להשמיע את הגיגיו ברבים. קבוצה מתלמידי הישיבה הגיעו למקום, והפריעו לדרשה בהשמעת קריאות-ביניים. התפתח שם ויכוח עז, וכמה מהצעירים אף הכו נמרצות את תלמידי הישיבה. הרבי כינס לאחר-מכן את התושבים ומחה בפניהם על המקרה. בדבריו התבטא: "עומד לפניכם אב שבור, שהכו את בניו ללא רחם.."

הוא נודע בימיו כאביהם ורבם של ישראל, דבריו נתקבלו על כל שכבות הציבור וההערצה אליו הקיפה את כולם. הוא אף הנהיג ברמה את העיר וויז'ניץ וגלילותיה, וכיהן כמנהיג "אגודת ישראל" בבוקובינא.

ברבות השנים גדל מאוד מעמדו ובתרצ"ו עם הסתלקות אביו הוכתר כאדמו"ר מויז'ניץ.

בשנת ת"ש נמלט מויז'ניץ שנכבשה ע"י הרוסים והתיישב בטעמשוואר שברומניה. גם שם הוא כבש את ליבם של המוני יהודי העיר שהפכו עד מהרה לחסידיו.

ה"דמשק אליעזר"  זצ"ל.

בחודש ניסן תש"ד עלה לארץ ישראל והתיישב בתל-אביב, כאן ייסד מחדש את ישיבת ויז'ניץ בראשה העמיד את אחיינו כ"ק האדמו"ר מויז'ניץ שליט"א. והיה ממנהיגי היישוב החרדי ומראשי מועצת גדולי התורה.

בב' באלול תש"ו נסתלק לגנזי מרומים לאחר מחלה קשה. בהלוויה המונית בהשתתפות כל גדולי הדור זי"ע ובראשם ה"אמרי אמת" מגור. נטמן במרומי הר הזיתים.