רבי שמואל סלנט - הרש"ס, נולד בב' שבט תקע"ו (1816) בעיר קיידאן שברוסיה, וכבר בגיל צעיר מאוד התפרסם שמו כ'עילוי מקיידאן'. אחר כך למד בעיירה סלנט אצל הרב צבי ברוידא ובהמשך בישיבת וולוז'ין. כאשר הזדמן אביו פעם לעיירה סלנט, פנה אליו הרב יוסף זונדל מסלנט והציע את בתו כאישה לרבי שמואל ואביו הסכים.

בשנות העשרים לחייו חלה במחלת ריאה, בעקבותיה המליצו לו הרופאים לעבור למקום חם יותר באיטליה, אבל הוא העדיף על פניה את ארץ ישראל.  בחודש שבט של שנת תר"א הגיע לירושלים עם אשתו ובנו ונפתח הצוהר לפעילות ענפה אשר רישומה ניכר עד עצם היום הזה.    
 

בהגיעו לעיר הקודש עמדו בראש העדה האשכנזית חותנו רבי זונדל מסלנט שהקדים לעלות לארץ שנתיים קודם לכן ושימש מורה הוראה בעיר, והגאון רבי ישעיה ברדקי שכיהן כראש ומנהיג הציבור ועל פיו התנהלו עניינים רבים.

ירושלים באותם הימים הייתה ישוב יהודי קטן בכמותו אך גדול באיכותו ומלא תורה ויראה. מדובר ביהודים שעזבו מאחריהם קהילות גדולות ומפוארות בחוץ לארץ והגיעו לארץ הקודש. מהם רבנים, דיינים, גדולי תורה מכל רחבי העולם ששימשו בקהילות מכובדות בגולה, עלו לארץ והתרכזו בעיקר ברובע היהודי שבעיר העתיקה. בהם ניתן למצוא את רבי יהודה לייב מקוטנא, רבי יהושע לייב דיסקין מבריסק, האדר"ת – רבי אליהו דוד רבינוביץ'-תאומים, רבי מאיר אויערבאך, רבי אברהם שאג, רבי יוסף חיים זוננפלד ועוד.

רובו של היישוב היהודי האשכנזי בירושלים היה שייך ל'כולל הפרושים' של ווילנא, משום שרובם הגיעו מווילנא עם עליית תלמידי הגר"א, שבתחילה ישבו בעיר צפת ובעקבות רעש האדמה שפקד אותה בשנת תקצ"ז עלו לירושלים. הם בעצם אלו שהיוו את גרעין היישוב האשכנזי בעיר.

לפני שעלה רבי שמואל סלנט לארץ ביקר אצל גדולי ליטא ורוסיה וספר להם על דבר נסיעתו, ועוד טרם הגיע לארץ הודיעו לו הפרנסים והממונים על כספי הצדקה בארץ ישראל שהוא מוכתר בתפקיד גאב"ד ירושלים ומנהיג העדה, אך הוא סירב להבטיח כי יקבל על עצמו את מנהיגות העדה בעיר.

מי שעוד נמצאו בעיר מלבד אלו שהוזכרו היו יהודים ותיקים מאוד מעורים ומושרשים במקום שראשיתם מתקופת עליית הרמב"ן וסיעתו, רבי עובדיה ברטנורא ורבי יצחק הכהן שולל, האחרון שנשא בתואר 'נגיד' שהיה מקובל ליתן לראשי הגולה בספרד. מפטירתו בשנת תל"ד לא הסכים מחליפו רבי משה גלאנטי מרוב ענוותנותו לשאת בתואר זה ונקרא רק בשם ה'ראשון לציון', ומפני כבודו הסכימו גם הבאים אחריו להיקרא כך.

מלבדם ישבו בירושלים והשתלבו בה יפה כארבע מאות שנה עולי גלות ספרד שנתקבצו בה משנת רנ"ב, שנת הגירוש. ואחריהם נמשכו גאונים ומקובלים מארצות צפון-אפריקה, תורכיה ובבל, כשהשלטון העות'מאני מאפשר לעדה הספרדית להתארגן ולהסדיר את מוסדותיהם כרצונם.

גם כשנתרבו העולים האשכנזים משנת תר"ב והוכרו מאוחר יותר כעדה בפני עצמה, הם נותרו כפופים באופן רשמי לספרדים. בירושלים ככור היתוך לעוליה הרבים והמגוונים מארצות אירופה לצד הותיקים שישבו בה דורות קודם וכבר השתרשו בה, נוצר קושי למצוא מנהיג שיהיה מקובל על כל הציבור. ירושלים באותם ימים הייתה מלאה חכמים ויודעי תורה אך עובדה זו גם היוותה קושי רב במציאת דמות שתהייה מקובלת על כל חלקי הציבור. האשכנזים בירושלים הגיעו מעליות שונות מארצות אירופה ממזרח וממערב שעלו ובאו עם מסורות שונות ומנהגים שונים ורצו להמשיך ולקיימם כאן כמקובל מאבותיהם ומארצותיהם.

משימה מורכבת ורבת חשיבות זו של קירוב וליכוד הפזורים, ובניית מסגרת ציבורית מאורגנת, הוטלה על רבי שמואל סלנט. בראשית הדרך התלכדו סביבו כחמש מאות משפחות שמספרן הלך וגדל תוך שנים מעטות וקבעו לעצמם מקום נכבד בחיי הישוב היהודי בירושלים לצד העדה הספרדית, ואחר כך כקהילה עצמאית ומבוססת שלה השפעה לדורות. הוא התגורר במתחם חורבת רבי יהודה החסיד, מרכזו של הציבור האשכנזי-פרושי בירושלים, בדירה שהייתה אמנם קטנה וחסרת חלונות, אך לא מנעה ממנו להשפיע על המתרחש בעיר. לידו שימש בד"ץ לקהילות האשכנזים, ובסיועם של זקני ירושלים וחכמיה פיקח על צרכי העיר. 

עיקר פעולתו הייתה ייסוד וניהול מוסדות הת"ת והישיבה "עץ-חיים", ולשם כך אף יצא בשנת תר"ח לחו"ל כשהוא נודד ברחבי רוסיה, גרמניה, הולנד ואנגליה כדי לבסס את מעמד המוסד שהלך והתפתח למוסד התורני הגדול ביותר בעיר. מסעו שהתפרס על פני שטח כה רב הקנה לו פרסום בעולם הרבני הנרחב והביא להידוק הקשר עם קהילות היהודים שם. הוא עצמו מסר במשך עשר שנים את שיעוריו הקבועים בפני התלמידים והיטיב להכיר כל אחד מהם בשמו. מלבד ייסוד הישיבה היה גם ממייסדי בית החולים 'ביקור חולים' בעיר, ומהכסף שנתרם מחו"ל הקצה גם לבניית בית הכנסת 'בית יעקב' על חורבת רבי יהודה החסיד.

בגלל הרגישות הרבה בעניין מרא דאתרא לירושלים, התהלך מאד בעדינות בהבינו קושי זה. רק מי שהיה לו מושג במורכבות הציבורית של העיר יכול היה להעריך כמה פיקחות, תבונה ודעת נקייה נדרשו כדי להתהלך בין השבילים בלי לפגוע ולהיפגע, ובזה השכיל ללכת רבי שמואל. פעם באה לפניו שאלה מרב אחר מחו"ל, וביקש מרבי יוסף ריבלין – מזכיר הקהילה שכתב בשמו לחתום 'הרב שמואל סלנט' בלבד. רבי יוסף ריבלין רצה להוסיף יותר מתואר זה אך רבי שמואל סרב ואמר "באמת איני צריך לכתוב עליי אף את התואר "הרב", כי איני הרב של העיר, ירושלים אין לה רב ואין איש כהיום שראוי להיות בה רב, לקרותו "רב של ירושלים", ומה שאני אומר לך לכתוב עליי "הרב", משום שמשלמים לי בזה שאני פוסק שאלות. היטיב לשמור על קשר טוב גם עם הציבור הספרדי והחכמים שעמדו בראשו.

בהקשר זה, נוכל להזכיר את אמירתו המפורסמת של רבי שמואל סלנט לרבי יוסף חיים זוננפלד, אודות הכישורים הנדרשים ממי שמכהן כרבה של ירושלים, וכה אמר: ירושלים מליאה בחכמים וסופרים, שכל אחד מהם יכול לכהן כרבה של עיר גדולה. מה צריך רבה של ירושלים ? מעט פיקחות.

לאחר פטירתו של רבי יהושע לייב דיסקין התבסס יותר מעמדו של רבי שמואל סלנט כמרא דאתרא. רבי יוסף חיים זוננפלד החל להקביל את פני רבי שמואל במעונו שבחורבת רבי יהודה החסיד בכל ליל שבת כפי שהיה נוהג עד אז במורו ורבו הגרי"ל דיסקין, וזה היה האות על ההכרה בו בתפקיד זה. רבי שמואל סלנט מצידו נמלך תמיד בדעתו ולא כינס שום התייעצות ציבורית בלעדיו.

עוד טרם פטירתו של הגרי"ל דיסקין הועלו עניינים מורכבים אשר היה על רבי שמואל סלנט, כמי שניהל את ענייניה הרבים של העיר, להתהלך ממש בין הטיפות כדי שלא לעורר מחלוקות פנימיות על רקע כל מיני מאורעות שהתעוררו במהלך כהונתו. כגון יוזמת קרן משה מונטיפיורי שהייתה מקור מימון מרכזי בקיום החזקת היישוב להכניס לימודי השפה הערבית בישיבת 'עץ-חיים' ועוררה את התנגדותם הנמרצת של הגרי"ל דיסקין ותומכיו, תוכנית שלא צלחה בסופו של דבר.

חלק ניכר וחשוב מפעילותו בירושלים הייתה לשמור על מוסדות היראים לבל יכרסמו בהם רוחות ההשכלה ויופרעו יסודותיה הרוחניים של העיר על ידי גופים חילוניים ששאפו להגביר את כוחם. הטיל איסור ביחד עם רבנים נוספים על הספרייה למקרא שנוסדה בירושלים שהכילה גם ספרי מינות. גם חתם על איסור ללמוד בבתי הספר של המיסיון וכן התנגד ליסודם של בתי ספר חדשים אשר מעורבים בהם שפות זרות ומקצועות חול.

על יחסי ההערכה האישיים העמוקים ששררו בין רבי חיים יוסף זוננפלד לרבי שמואל סלנט מעיד בנו של רבי חיים שהתלווה בקטנותו אל אביו לקבל את ברכת השנה החדשה מפי רבי שמואל: "בתחילה נתמלאתי חיל ורעדה, כי יראתי שמא לא אעצור כוח לראות איך שני צדיקים אלו נפגשים בערב יום הקדוש, אבל מאידך גברה בי סקרנותי להיות נוכח במעמד נורא הוד שכזה של שני צדיקים אלה בערב יום הקדוש.

ישבו שניהם ושוחחו כמה רגעים, ואני עומד בצד מצונף בתוך עצמי, בהתקרב שעת הפרידה, נחרדתי לראות איך שאבא מארי מחליק מכיסאו בתנועה זריזה ומתכופף תחת ידיו של רבי שמואל באומרו: נו,יברכני מר!". אחר כך שם רבי שמואל כפות ידיו על ראשו של אבא מארי ובירכו, וכשהזדקף אבא וביקש ללכת, נהפך הסדר ורבי שמואל התכופף ופנה לאבא מארי: ועתה יברכני מר..."

כמו כן היה רבי שמואל סלנט אוכל בערב פסח מהמצות המיוחדות שהיה אופה רבי חיים בהידור רב ובהן היה יוצא אכילת החובה של הלילה הראשון. הוא הצהיר מספר פעמים שרבי יוסף חיים זוננפלד הוא היורש המתאים ביותר לכם המרא דאתרא, אך הדבר לא יצא לפועל עקב סירובו המוחלט של רבי יוסף חיים לקבל עליו את עול הרבנות.

בהגיעו לגיל שמונים כבר החל לתת את דעתו על מציאת ממלא מקום עוד בחייו, גם כיוון שהלך ונחלש וגם כדי ללמד את מחליפו מבעוד מועד את כל סבך הבעיות של אותו ציבור מגוון ממנו הורכבה העדה האשכנזית בירושלים. כמו כן גם הבין שמציאת מחליף איננה משימה קלה וחשש שירושלים תישאר ללא מנהיג רוחני. מלבד פנייתו לרבי חיים זוננפלד פנה גם לרבי חיים ברלין, בנו של הנצי"ב שהיה רבה של מוסקבה במשך שנים רבות, אך גם ממנו ומגאונים אחרים נתקל בתשובות סירוב מנימוקים שונים.

בשנת תרס"א עלה לארץ הגאון רבי אליהו דוד רבינוביץ תאומים - האדר"ת, ושימש כעוזרו וכמחליפו אולם הוא נפטר לאחר מחלה קצרה עוד בחייו של רבי שמואל. בינתיים הלך והחמיר מצבו הבריאותי של רבי שמואל סלנט ובערבו של יום כ"ט לחודש מנחם-אב שנת תרס"ט החזיר את נשמתו ליוצרה והוא בן תשעים ושלש. בנו היחיד רבי בנימין בייניש סלנט שהיה בין שבעת מייסדי שכונת 'נחלת שבעה' נפטר עוד בחייו.

לא השאיר אחריו ספרים משום שקשתה עליו הכתיבה, ובשנת תשנ"ח הוציא לאור נינו, הרב ניסן אהרן טיקוצ'ינסקי, שלשה כרכים של תשובות ופסקים של רבי שמואל סלנט אותם אסף ממקורות שונים ומכתבי יד.