בתואר הכבוד והחיבה 'סבא' כינה עולם הישיבות שלשה מענקי הרוח של עם ישראל שהנחילו את תורת המוסר בקרב לומדי התורה בשנים שבין שתי מלחמות העולם. היו אלו תקופות סוערות וזמנים קשים, שכן רבו ניסיונות המשכילים לעקור את הדת ולהיטמא בין הגויים

שלש דמויות אלו כל אחת בדרכו הייחודית לו, עמדו בפרץ והנחילו את תרומתם הגדולה לכלל ישראל. 'הסבא מסלבודקה', רבי נתן צבי פינקל, מי שהקים את ישיבת 'כנסת ישראל' בפלך העיר קובנה, שכמעט כל הישיבות שקיימות היום צמחו והתבססו מכוחה. 'הסבא מנובהרדוק', הגאון רבי יוסף יוזל הורוביץ, אשר במסירות נפשו ובדרכים לא שיגרתיות בהן נקט העמיד ישיבות רבות ברחבי רוסיה, ותלמידים רבים אשר יושבים ועוסקים בלימוד המוסר כאילו כל תהפוכות התקופה לא קשורים אליהם כלל. מורם ורבם והראשון שבהם הוא הגאון רבי שמחה זיסל זיו, הידוע בכינויו 'הסבא מקלם'.

רבי שמחה זיסל זיו (ברוידא) נולד בשנת ה'תקפ"ד בעיירה קלם שבליטא, משפחת זיסל נחשבה לאחת הוותיקות והנכבדות בעיירה זו, ובת שושלת רבנים של שלשה עשר דורות עד הגאון רבי אברהם ברוידא מחבר הספרים: 'אשל אברהם' ו'שמעתתא חדתא', זקנו של רבי עקיבא אייגר ומצאצאי המהר"ל מפראג.

אביו של רבי שמחה זיסל, רבי ישראל ברוידא, היה למדן מופלג ואחד מגדולי דורו. גם אמו הייתה אישה גדולה, ומפורסמת כלמדנית וצדקנית. היא הייתה בקיאה בהלכות עד כדי הוראה ובמיוחד בהלכות נשים. כל ימיה עסקה בצדקה וגמילות חסדים, בתור גבאית צדקה הייתה רגילה לאסוף נדבות בשעת לווית נפטרים לטובת העניים כפי שנהוג היה בעיירות הקטנות, גם כשנפטרה עליה בתה היחידה, לא שינתה ממנהגה זה והסתובבה בשעת הלוויה עם קופת הצדקה כשהיא אומרת: 'וכי משום שאני שרויה בצער ואבל צריכים העניים לסבול?'

כך מתוך אוירה של תורה וחסד קיבל רבי שמחה זיסל את חינוכו בשנות ילדותו ובחרותו בעיירה קלם. כילד היה מופלג בשובבות ותמיד מנצח במשחקים בין הילדים. עם זאת כבר בגיל שמונה או תשע היה מתחמק מהם לעיתים תכופות כדי לקרוא במשך שעות ברמב"ם או בספר חובת הלבבות כשהוא מסתתר בעזרת הנשים של בית הכנסת. כשהחליט שהגיע העת לשים קץ למשחקי הילדות ולהתמסר ללימוד התורה עבר רכוב על עז ברחבי העיירה בין כל חבריו, חילק כעך לכל אחד ואמר לו: 'הא לך כעך וחסל לחברות'.

רבי שמחה זיסל חונן בכשרונות גדולים והפליא את כל מלמדיו בקושיות החריפות שהעלה. לאחר נישואיו בגיל צעיר לבתו של רבי מרדכי מיודז מקלם, נסע ללמוד בקובנה אצל רבי ישראל סלנטר מייסד תנועת המוסר אשר בתנועתו ודרכו החדשה חולל מהפיכה רוחנית אדירה בתחום עבודת המוסר בעם ישראל מאז ועד ימינו.

הסיבה הראשונה שלשמה נסע לקובנה הייתה למטרה אחרת, מששמע על בית המוסר בקובנה תהה על קנקנו ולא הבין את פשר הקמתו והחליט לנסוע במיוחד מתוך מחשבה לבקר ולהתנגד לבית מוסר זה, אך שיחה אחת מפיו של רבי ישראל סלנטר הספיקה להותיר את רישומה עליו, ובמשך שנה שלמה אחר כך נשאר שם ועסק בלימוד המוסר.

בבית מדרש זה דבק רבי שמחה זיסל בשיטת המוסר של רבי ישראל סלנטר ונמנה על תלמידיו הגדולים. כשהיה רבי ישראל משבח את תלמידיו ומציין את מעלותיהם, היה גומר את ההלל על רבי שמחה ואומר דרך חיבה: 'כולך יפה רעייתי ומום אין בך'.

כשעזב רבי ישראל סלנטר את קובנה ועבר לגרמניה, שם רבי שמחה פעמיו חזרה לעיירת מולדתו קלם, שם המשיך ביתר עוז ויתר שאת את לימוד התורה והמוסר כשהוא פרוש כמעט לגמרי מהוויות העולם. הוא הסתגר בחדר מיוחד אשר למעט מקרים דחופים כמעט לא יצא מפתחו, למד שם בשקידה ללא גבול, וקבע לעצמו סדרים יציבים אשר שום מקרה שבעולם לא גרם לו לשנות מהם. למשל, הוא אימץ את סדר לימודו של הגר"א, ולכן היה ישן במשך היממה כשעתיים וחצי בשיעור של חצאי שעות. מלבד זאת הייתה לו קביעות ללמוד במשך כשתים עשרה שעות ברציפות ואז לא היה מקבל איש בלי יוצא מן הכלל. מנהגו זה הביא לא אחת תרעומות עליו, ובמכתב כתשובה לתרעומת מעין זו הסביר את דרכו והוכיח ממקומות רבים כי זהו הגדר של קביעת עיתים לתורה שחייבו חז"ל, ושאין לו רשות מצד ההלכה להפסיק ממשנתו זו משום ביטול תורה. על הטענה שאולי יש פעמים שהן פיקוח נפש, הוכיח שאין לחשוש לכך.

מלבד העיון המעמיק בספרי המוסר, עסק גם בשינון המוסרי בהתלהבות והתפעלות כפי שיטתו של רבי ישראל סלנטר, עד כדי כך שפעם אמר לו רבי ישראל כי הוא אינו זקוק יותר עוד ללימוד המוסר.

שיטתו המוסרית הרחבה והשינון התמידי, הביאו אותו למדרגת אישית גבוהה מאוד הן מבחינת מעלותיו והן מבחינת מעשיו. הוא הגיע למעלת סדר ויציבות שניכרה גם על חיצוניותו. כל תנועה מתנועותיו הייתה קצובה ומדודה, כל פסיעה מחושבת וכל מילה ספורה. רבי שמחה זיסל היה שולט גם על הרהורי ליבו והגיע לשליטת מחשבה כל כך גדולה עד שהיה נוהג לחזור בערבים על מחשבותיו של כל היום שעבר כדי לבקר אחריהן. הודות לידיעותיו העמוקות בכוחות הנפש הכיר את נקודת התורפה שבכל מידה ומידה, ומכאן מצא לגדור לעצמו הגדרות שונות כדי להגיע אל הדרך לתיקונן. לעיתים היה יוצא לעיירות סמוכות בהן לא מכירים אותו ומופיע שם בצורה משפילה במלבושים משונים, או שמתחפש לעני או לבעל מום כדי לדכא את רגש הגאווה והכבוד. מנימוק זה לא נתן לתלמידיו לקום מפניו או לכנותו בתואר 'רב'. הוא תיקן לעצמו תקנה שלא יכעס בשום מקרה שבעולם אלא אם כן ילבש לפני כן בגד מיוחד לכך. גדר על עצמו שלא לאכול מרק פירות במשך כל חייו כאשר הרגיש תאווה יתרה לזה. בבוקר כשהתעורר משנתו קפץ ממיטתו בחיפזון כאילו שודד עומד על ידו ומאיים להורגו, כדי לשבור את מידת העצלות ולהתרגל לזריזות.

עבודתו העצמית התנהלה על פי תקנות מיוחדות שהיה מקבל בכל ערב יום הכיפורים כדי שישמשו לו קרש קפיצה רוחנית משנה לשנה, והוא דקדק בהן באופן מוחלט. פעם במהלך תפילת שחרית קם לפתע ממקומו לעבר אחד הספסלים, פתח ספר, הסתכל בו לרגע וחזר למקומו. משנשאל על מעשה תמוה זה ענה שהייתה לו קבלה להתפלל מסידור דווקא, ובמקרה הייתה מילה אחת ב"עזרת אבותינו" שבסידורו קרועה והוא קם לקוראה מתוך סידור אחר כדי לא לעבור על קבלתו.

כמו כן ניחן בנפש נלהבת ורגישה, ורגשותיו אלו נתנו את ביטויים בלימוד או בתפילה. פעם התגנב רבי בנציון זאב קרניץ, אחד מתלמידיו, לתוך עלייתו בכדי לעקוב אחר הנהגתו, וראה אותו שר ורוקד במשך כחצי שעה את הפסוק 'שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב'.

עם זאת את המקום הראשון בעבודתו המוסרית תפסה השתלמותו בייחסו לבני אדם. ביחס האדם לחברו ראה את הייסוד העיקרי אשר עליו עומדת כל מהותו ובו תלויות גם יחסו לבוראו. הקבלה העיקרית שקיבל ביום הכיפורים הייתה אהבת הבריות, משום שלדעתו היא השורש לכל המידות שבין אדם לחברו. גם בקבלותיו לזכר נשמת אימו הדגיש בעיקר את אהבת הבריות והזהירות מלשון הרע לאחר קביעת עיתים לתורה ולמוסר. אף פעם לא הוציא אנחה בנוכחות בני אדם, גם כשהיה חולה מסוכן וסבל מכאבים קשים, כדי לא לגרום צער ואי נעימות לסובביו. בערבי שבת ששב מתפילת ערבית היה נוהג להתעכב מעט ליד פתח הבית ולהתבונן בכל הכנות השבת שערכה רעייתו כדי להכיר טובה על חסדה עימו. ימים ספורים לפני פטירתו ביקש לכבס את כל בגדיו כדי שאם ימסרו לעניים נצרכים, שיקבלום מכובסים ונקיים.

זהירות מופלאה נקט בענייני הממון, כדרך רבו - עליו העיד, כי "האיר עיני הגולה ברוב חקירותיו וידיעותיו בדיני ממונות, גזל ונזיקין". על אף המעלות שאליהן הגיע רצה להתעלות עוד ועוד. באחד ממכתביו לאחיו כתב: "עיקר התרעומת עלי בעצמי בעו"ה, כי אני יודע חסרונותיי יותר מכולם. בושתי וגם נכלמתי ואני דואג על זה הרבה מאוד ובפרט במידות טובות, כי אחשב את עצמי מקולקל יותר מאחרים, ובפרט שאיני משתווה עם הכרתי וידיעתי - אשר על כן ליבי מר לי מאוד על זה".

את כל מרצו השקיע במלאכת החינוך, ולשם כך השתמש בכל כישרונותיו. ראשית פעולתו הייתה בעיר זגר שבקובנה. לא ידועים פרטים רבים על עבודתו שם מלבד עיסוקו בהוראה לקטנים וניהול בית מוסר לגדולים. בעיר זו גר אז רבי קלמן זאב ויסוצקי, מתלמידי רבי ישראל סלנטר. רבי שמחה נלווה עימו למוסקבה, כנראה בהוראת רבי ישראל סלנטר, כדי שישמור עליו שלא יסטה מדרך היהדות מפאת עושרו המופלג. שנתיים אחר כך עזב רבי שמחה זיסל את המקום לאחר ניסיון 'משכילים' לנצל את עושרו הרב של ויסוצקי למטרותיהם וחילוקי דעות עמו בעניין זה. משם שב לקלם והחל לדרוש בשבתות בבית הכנסת הגדול בכישרון דיבור מופלא ובתוכן עמוק שלא התאים לקהל הרחב. הדבר הובילו לפתוח בשנים ה'תרכ"ו - התרל"ו מוסד תורני לצעירים בשם 'תלמוד תורה' ועמד בראשו. יד ימינו היה רבי נתן צבי פינקל שהתפרסם אחר כך בשם ה'סבא מסלבודקא'.

מתחילתו כמקום לימוד בבית שכור, הפך בשנת ה'תרל"ד לבניין פאר ובו אולמות מרווחים ל'תלמוד תורה'. על גבי הבית הוקמה עלייה שהייתה מוקדשת לרבי שמחה זיסל ולביתו הגיע רק בשבתות ומועדים. כל ימיו לא נהנה ממוסדותיו הנאה כספית כלשהיא למרות מצבו הכלכלי שהיה לעיתים דחוק. אישתו הצדקנית רצתה שבעלה לא יופרע מעבודתו הרוחנית, ונטלה לידיה את עול הפרנסה. עם זאת היו זמנים שבהם אזל הלחם מן הבית או שישבו בקור כשהגשמים חודרים דרך הגג. רק משנעשה המצב קשה ביותר, עוד טרם הספיקה לומר מילה, כבר הושיט לה רבי שמחה זיסל סכום שנחשב אז בעל ערך רב שהגיע לו תמורת עבודתו, ומאז הוטב מצבם והוא המשיך במנוחה בעבודתו החינוכית.

בערך בשנת ה'תרל"ו הגיע לשלטונות הלשנה שבמוסדו מטיפים להתקומם נגד הממשלה. פקידים ושוטרים ערכו חקירות וחיפושים, אז שינה את שמו משם נעוריו ברוידא לזיו, וכך הוא מוכר. בית  התלמוד נסגר ונפתח מחדש בעיירה גרובין שבקורלנד (היום לטביה), שם הגיע בית התלמוד לפסגת הצלחתו. הוא השקיע את כל מרצו הן הנפשי והן הפיזי במוסד זה שהתקיים בגרובין עד לשנת ה'תרמ"ו, ומשנחלשו כוחותיו נאלץ לסוגרו.

מספר שנים קודם כשחש שהוא נחלה ואין באפשרותו להמשיך בהנהלת המוסד ונשיאת העול הכספי, התנגד רבי ישראל סלנטר לסגירתו, ואמר שבביטולו של התלמוד תורה יש משום חורבן בית המקדש. אף על פי כן עקב מצבו הבריאותי נאלץ לסגור את התלמוד תורה בגרובין כי היה נאמן להוראת רבו רבי ישראל שנפטר בנתיים, שרק הוא מוסמך לנהל בית תלמוד כזה, ולכן העדיף לסוגרו ולא להפקידו בידיים אחרות. עם סגירת בית התלמוד בגרובין חזר לקלם ועמד בראשו של תלמוד תורה, אותו פתח מחדש, הפעם בשונה מגרובין הסתופפו בצילו מספר תלמידים מועט כי נבחרו רק יחידי סגולה, אבל רבי שמחה זיסל שמח בזה שנפל בחלקו לטפל ביחידים נבחרים המוכשרים ומוכנים לקיים הלכה למעשה את שיטתו המוסרית.

דרכו הייחודית התאפיינה בשלמות האדם, במשמעת עצמית ברמה גבוהה, סדר, ומחשבה תחילה על כל מעשה ואף תנועת הגוף שיהיה רק לצורך. עד כדי כך שמסופר שבזמן הלימוד בבית המדרש נשמע רעש מבחוץ ואחד התלמידים הזיז לתומו את ראשו מהספר לכיוון החלון ועל זה הורחק לשבוע מהישיבה. עוד דרש מתלמידיו להכיר את גדלותם וערכם העצמי מתוך ראייה נכונה של תפקידם הנועד להם בבריאה.    הוא אף הקפיד על לבוש נקי ומצוחצח המבטא את מעלתו של האדם הלובש אותם. את היסודות האלה העביר לתלמידיו לאורך כל דרכו מאז החל להנחילה לאחרים, כאשר הוא שם דגש על הבנייה ההדרגתית בדרך לאדם השלם.

בית התלמוד בקלם הוציא מתוכו מאות תלמידים גדולים בתורה, ביראה ובמוסר, אשר חלק גדול מהם עמד אחר כך בראש בתי המדרשות הגדולים להפצת תורה ומוסר בישראל, בהם: רבי אהרן בקשט, רבי איסר זלמן מלצר, רבי משה מרדכי אפשטיין, רבי נפתלי טרופ ועוד. בין גדולי תלמידיו היו גם רבי יוסף יוזל הורוביץ, מייסדה הידוע של ישיבת נובהרדוק ורבי נתן צבי פינקל הנזכר שהושפעו מרבי שמחה זיסל.

רבי שמחה זיסל זיו נפטר בח' באב שנת ה'תרנ"ח, להלווייתו שנערכה בתשעה באב הגיעו גדולי תורה ומוסר להספידו ביניהם רבי אליעזר גורדון מטלז, רבי יצחק בלזר מקובנה ורבי צבי יעקב אופנהיים רב העיירה שאף התעלף מרוב התרגשות.

הסבא מקלם הותיר אחריו בן – רבי נחום זאב זיו ובנות שכולם חונכו בדרכו הייחודית והקפידו להמשיך גם הם את דרכו.